חיה בת שנתיים. ביום ראשון שעבר חגגנו לה יום הולדת. בשעה שתיים בצהריים יצאתי מהעבודה, נסעתי לחנות צעצועים כדי לקנות בלונים, נר לעוגה, ושלט גדול כזה, של יום הולדת שמח. אחר כך חזרתי הביתה והתחלתי לסדר את הסלון. ניקיתי ושאבתי וניפחתי בלונים ותליתי את השלט, והבאתי את כל הבובות של חיה, את מאיר ואת עוזי ואת מז'יבוז' ואת רינה ואת דיו ואת פו ואת מר קיפוד, וסידרתי אותן על השולחן, זו לצד זו, שישמחו עם חיה ביום חגה.
יש מעט מאוד רגעים שאני מרגיש בהם "אבא". כלומר, אני אבא כל הזמן. אני אבא כשאני אוסף את חיה מהגן, וכשאני עושה לה אמבטיה, וכשאני מחליף לה חיתול, וכשאני מספר לה סיפור. וכשאני מקבל בווטסאפ תמונות מהגננת. וגם כשאני סתם, מסתובב בעולם וחי את החיים שלי אני אבא. כל הזמן אני אבא, אבל לא כל הזמן אני מרגיש "אבא".
וכשסידרתי את הסלון לקראת יום ההולדת של חיה, כשהדבקתי את השלט לקיר, עם סלוטייפ, כשהנחתי את הבובות זו לצד זו על השולחן, פתאום הוצפתי. פתאום הרגשתי "אבא". פתאום הייתי "אבא". כמה מוזר ונפלא. גבר מקריח בן שלושים ואחת, עומד לבדו בסלון ומסדר בובות קטנות על שולחן, עם דמעות בעיניים.
אמא שלי הגיעה בשעה ארבע. תמיד היא מקדימה. ההורים של שירה הגיעו בחמש. תמיד הם מגיעים בזמן. אחרי כמה דקות שירה וחיה הגיעו מהגן. בהתחלה חיה קצת נלחצה מכל האנשים והשירים וההתלהבות, אבל בתוך רגעים ספורים החיוך שוב התלבש לה על הפנים, ולא ירד. אחר כך, בחמש וחצי בערך, שחר ואבשלום הגיעו עם הילדים. תמיד הם מאחרים. וכשהם הגיעו התחילה המסיבה.
בהתחלה שרנו שירים. היום יום הולדת לחיה. יום הולדת חגיגה נחמדת. מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד, רק ביום הולדת. איזה שיר טיפשי. אחר כך שיחקנו מין משחק קטן. חיה זרקה את הכדור לכל מי שהיה בחדר, ואז ניגשה אליו וקיבלה ממנו חיבוק. זה אולי נשמע דבילי, אבל זה היה מרגש בטירוף. כולם חיבקו את חיה, וחיה חיבקה את כולם. מה צריך יותר בחיים האלה.
אחר כך חיה קיבלה את כל המתנות. סבתא רייצ'י קנתה לה משחק חמוד כזה, עם סקוצ'ים. וסבא וסבתא קנו לה עגלה קטנה כזאת, לבובות. ואבא ואמא קנו לה כדורסל כזה חמוד, וגם כמה ספרונים כאלה עם סיפורים חמודים. וכל פעם שחיה פתחה מתנה, היא מיד רצתה לשחק בה, ואנחנו הסברנו לה שעכשיו לא משחקים, עכשיו רק מקבלים מתנות ומניחים אותן בצד, וחיה קצת בכתה, אבל מיד נרגעה. כפרה עליה.
וכשכל המתנות חולקו שרנו ביחד שיר אחרון, אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה, והבאנו לסלון עוגת שוקולד, עם נר ענקי בצורה של שתיים, וחיה נשפה על הנר וכיבתה אותו, וכולנו שרנו לה שירים שמחים, ואכלנו עוגה טעימה. ואחר כך הבאנו לכולם פיצה שכבר הספיקה להתקרר, וירקות חתוכים, ומרק ירקות שאמא שלי הביאה בשתי קופסאות קפואות. ובסוף הושבנו את חיה על כיסא קטן, והרמנו אותה פעמיים, ועוד פעם אחת לשנה הבאה, ושרנו לה שתזכי לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה, וחיה צחקה, וצווחה, והייתה מאושרת.
ואחר כך שתינו קפה, ודיברנו קצת, והילדים שיחקו במשחקים החדשים של חיה, ובשעה שבע בערך, אחרי שכולם כבר הלכו, שירה לקחה את חיה לאמבטיה, ואני סידרתי את הסלון מחדש. הורדתי את השלטים, וקיפלתי את הבלונים, וניקיתי את הלכלוכים של העוגה מהרצפה, וסידרתי את כל המשחקים החדשים, שברגע אחד הפכו לישנים, והחזרתי את הבובות לחדר של חיה, והלב שלי דפק, והבטן שלי התחממה, ושוב חשבתי לעצמי, יא אללה, גם עכשיו אני "אבא".
חיה בת שנתיים. אני מניח שהיא לא תזכור שום דבר מיום ההולדת הזה, שחגגנו לה השבוע. היא לא תזכור את השירים, ואת המתנות, ואת החיבוקים, ואת הפיצה הקרירה. היא לא תזכור כלום. אף אחד לא זוכר כלום מגיל שנתיים. ובכל זאת, אני שמח שחגגנו לה. שהרי הגוף זוכר את החיבוקים, והלב זוכר את השירים, והבטן זוכרת את הפיצה, והידיים זוכרות את התחושה המופלאה הזו, של לקרוע עטיפות ממתנות.
בערב, מאוחר, אחרי שהבית כבר היה מסודר ושטוף, אמא שלי התקשרה אליי כדי להודיע לי שהיא הגיעה הביתה בשלום, ושהיא תשמח אם נשלח לה כמה תמונות וסרטונים מיום ההולדת של חיה. ולפני שסיימנו את השיחה היא אמרה לי, ככה, כבדרך אגב, יאירצ'יק, אני לא מבינה למה הטורים שלך תמיד עצובים וכועסים כל כך, כשהחיים שלך כאלה יפים ושמחים. תראה איזו ילדה יש לך. תראה איזו אישה יש לך. תראה איזה כיף היה לחגוג לחיה כולנו ביחד. מה אתה אומר, אולי פעם אחת תכתוב על זה. אולי תכתוב על היום הולדת של חיה. היה כזה כיף. מה אתה אומר. בסדר, אמא, אמרתי לה. את צודקת. אני אכתוב.
