נתחיל מהסוף – הנתון המשמעותי באמת בבחירות הללו הוא אחוז המתלבטים הגבוה. על פי סקר מאגר מוחות שהתפרסם בעיתון "ישראל היום", 28.5 אחוז מהמצביעים כלל לא החליטו למי הם נותנים את קולם בתשיעי באפריל. המתלבטים האלו זועקים מתוך הטבלה, בזמן שכולם עסוקים בהתגוששות בין־גושית ומסרבים לראות את הדבשת הסטטיסטית הגדולה הזאת.
נתניהו הזעיק את עצמו לאולפן כדי להגן על גרסתו בפרשת הצוללות. אפשר להתווכח אם הריאיון היה מוצלח או לא ואם קרן מרציאנו אתגרה אותו או סתם צעקה עליו, אבל כל אלו לא ישנו דבר, כי יום לאחר מכן הגיעו הסקרים, ומה התגלה? שהפער בינו לבין גנץ עדיין נשמר. מה שהוא כן מצליח לעשות לאורך זמן זה לנגוס במפלגות הקטנות שאמורות בסופו של דבר להרכיב את הגוש שלו. מפלגת הימין החדש מתקרבת בחלק מהסקרים לאחוז החסימה, ליברמן מפרפר סביב ארבעה מנדטים ואף מתחת לזה, כחלון עומד להימחק כליל.
את הבעיה המרכזית של גוש הימין כולם מכירים. נתניהו במלכוד. הוא לא יכול לשתות את המנדטים של מפלגות הימין הקטנות כמו שהוא אוהב. הוא צריך אותן, ונאלץ לנהל קמפיין כמעט בלתי אפשרי כי כל ספין שלו עשוי למשוך את שמיכת המנדטים מעל אחת המפלגות. אם שתיים מהן יֵרדו מתחת לאחוז החסימה בבחירות – אין לו גוש ימין. במקרה שהתרחיש הזה יתקיים הוא ייאלץ להתחנן לפייגלין, שעשוי להפוך למפלגת לשון מאזניים. אבל אם גם זה לא יעבוד, מה התסריט הבא?
כולם מדברים על מהפך 92'. זהו התסריט המבהיל של כל מצביע ימין. הטענה בשעתו הייתה שפיצול מפלגות הימין הביא בסופו של דבר לעלייתו של השמאל. אבל התסריט הריאלי יותר למה שהולך לקרות כאן הוא הסיוט של בחירות 88'. שתי המפלגות הגדולות – ליכוד ומערך –
הגיעו ל־40 ול־39 מנדטים בהתאמה, והותירו אחריהן שובל של מפלגות קטנות שסחטו אותן עד תום. במשך ימים ארוכים לא הצליח שמיר להקים ממשלה, עד שלא נותרה ברירה והוא נאלץ לחבור לממשלת אחדות עם פרס כשר אוצר ורבין כשר ביטחון.
נתניהו תמיד מפנטז על ליכוד גדול, אבל המשמעות של תוצאה כזאת היא נגיסה במנדטים של גוש הימין שעלולה להותיר בפניו את האופציה הפחות מועדפת של הליכה לממשלת אחדות, וכולנו זוכרים איך זה הסתיים – בתרגיל מסריח ובעליית רבין לשלטון. זוהי משוואה אכזרית לכל מצביע ימין, אבל צריך להכיר במציאות: ליכוד יותר מדי גדול עלול להוביל לעלייה של ממשלת אחדות או שמאל.
אבל מה הפתרון לתסבוכת הזאת? זה מה שכולם שואלים את עצמם. אני פוגשת מתלבטים כל הזמן. לרבים מהם תיאוריות מאוד ילדותיות על הבחירות, שעושות חשק להכניס את הראש לתוך בלנדר וללחוץ סטארט. "אבל אני לא אוהב את המועמד שלהם ברשימה"; "לא סובל את ההוא". למי אכפת? זאת פוליטיקה, אתם לא בוחרים כלה עכשיו! פוליטיקה היא תמיד בחירה מבאסת בין הרע יותר לרע פחות.
אלא שאפשר קצת להבין אותם. את ההבדלים בין חלק מהמפלגות קשה לזהות אפילו במיקרוסקופ, ורבים פשוט מתקשים להכריע למי כדאי אסטרטגית לתת את קולם. "אם אפשר היה להעביר טרנזיט עם מגפון בין מצביעי הימין, שיחלק את הקולות בין המפלגות באופן מאוזן לפי שכונות, זה היה מושלם", התלוצצה בפניי אחת משכנותיי, מצביעת ימין שמתלבטת בין שתי מפלגות קטנות.
אז טרנזיט שיחלק את הקולות באופן מלאכותי לא ניתן להמציא, אבל היגיון בדפוסי ההצבעה אולי אפשר להנחיל בקרב אלו שמתלבטים. כי אם אנשים בגוש הימין הפנימו שחייבים איזון אלקטורלי בין המפלגות הקטנות כדי להציל אותן מאימת אחוז החסימה ולשמור על הגוש, אזי ההכרעה הגושית הנכונה היא – ובכן – לפצל את הקולות. אם אתם זוג שמתלבט בין הליכוד לימין החדש – פצלו את קולותיכם. אם אתם משפחה שלא מצליחה להכריע בין הרב רפי פרץ לבנט ושקד – פצלו את קולותיכם.
אם אתם אנשי ימין ששוקלים להצביע לפייגלין כי קנאביס או הבטחות לכלכלה ליברטריאנית עושים לכם את זה – קחו בחשבון שהמשמעות של בחירה כזאת היא הכנסת מפלגה שלא מתחייבת כרגע לשום גוש פוליטי. למעשה, רק פיצול אסטרטגי של קולות המתלבטים במחנה הימין יבטיח את הישרדותו.
הספינים ימשיכו עד הרגע האחרון. שפנים יישלפו מהכובע בלי סוף. כל זה לא משנה. מה שבאמת חשוב הוא באיזה גוש אתם ממוקמים וממה אתם חוששים. איזה תסריט אתם לא רוצים שיקרה. ואת זה, פחות או יותר, כל אחד יודע לומר לעצמו.
