אומרים שלבני־ברק יש כיעור יפה. ובפורים, כך נראה, הוא היה מתגלה בשיא תפארתו. במשך יומיים העיר הייתה נכנסת לכאוס מוחלט. תמרורים בכביש הפכו להיות בגדר המלצה. שיכורים בכל מקום, נתלים על מכוניות, מרססים קצף על השמשות. נפצים מוברחים נשמעים מכל עבר.
ואני הייתי מחכה להם. הם תמיד הגיעו. צפירה חצופה, נקישות מהירות בדלת. אמא שלי פותחת ו… עדר של בחורים חרדים עם כובעים טורקיים לראשם פורצים לנו לתוך הבית ומתחילים לרקוד בסלון. ריח חמוץ של זיעה היה ממלא את הבית, שהפך בשניות לאתר אסון.
ובכל זאת היה שם איזה חן. כלומר, לפחות עד שהמסיבה נגמרה והם פשטו את היד לאבא שלי והשמחה התחלפה ב"רב אברום, אם תוכל לתת צדקה לישיבה, שנזכה לבוא לשמח גם בשנה הבאה" (אבא שלי לא היה רב, אבל ככה זה, כל מי שנותן צדקה בבני־ברק זוכה אוטומטית למעמד רבני).
ואבא היה משלם במעות על המהפכה שעשו לו בבית. זה אף פעם לא הסתדר לי בראש. איך השמחה האידיאולוגית מתחלפת בכזאת מהירות לדרישה חומרית קרה?
אנשים חושבים שבני־ברק היא עיר הקודש, אבל האמת שהיא עיר ארצית מאוד. הכסף והרוח משמשים בה בערבוביה. הגשמיות לעולם לא נדחקת הצידה. כשהייתי קטנה נשבעתי שאוציא את עצמי ממעגל הגשמיות הזה. ואז קרו החיים. ופתאום את מגלה שלחיות עולה לא מעט כסף. שילדים זו חתיכת מכה לחשבון. ואת מתחילה לחשוב מה יהיה בעתיד.
מסביבנו אנשים מתחילים לדבר על רכישת דירה נוספת. מסתודדים על יחידות בחו"ל שקנו, מספרים על כסף מהביטוח הלאומי שהם שומרים בצד. מלחיצים אותך במסודרות שלהם. וישנם אלה שפעם היו מוכנים לגור באוהל מונגולי ופתאום מתברגנים לך מול העיניים, מרימים לך וילת פאר מרוהטת קומפלט כי חאלס, כמה אפשר כבר עם השידה הישנה של סבתא.
לאט ובזהירות, וככל שהגיל מתקדם, הכסף מתחיל לשחק תפקיד אצל אנשים. אני זוכרת איזו נסיעה עם חברה אמנית, מנביטת שעועית ומפריחת כוסמין, ואיך פתאום, באמצע השיחה המאוד רוחנית שלנו, היא אומרת "נמאס לי להיות לחוצה על כסף".
והבנתי אותה, כי גם לי נמאס. כשהיינו צעירים האמנו שכסף זה שטויות. שאם רק נצליח לעבוד במה שאנחנו אוהבים, אז גם אם לא נרוויח מי־יודע־מה, נגיע לאיזה אושר עמוק. ואז הגיעה המציאות. ואיתה איזו הכרה כואבת שכסף כן מביא לחיינו סוג של אושר. חיים בלי דאגות כלכליות כן משיגים איזו רגיעה. שמרבה נכסים מרבה דאגה אולי נכון למיליונרים, אבל להיות בורגני סביר שלא צריך לחשוב פעמיים אם לקנות את הגבינה הצהובה במכולת כן מזמן לחיים איזו שלווה ברוכה.
אחרי שבנינו בית, גילינו שלחזור אליו כל יום ולסגור את הערב בקפה ממכונה עם קפסולות כן יוצר שינוי. והעובדה שיש בו מרחב ללכת – שאנשים לא מתנגשים אחד בשני כמו בתקופה שגרנו בקרוואן – כן הביאה לרוגע שלא היה שם קודם. אי אפשר להתכחש לזה. הכסף כן קונה לפעמים רגשות.
כסף הוא מה שיכריע אם אחשוב על כל צנובר כשאני מארחת חברים או לא. כסף הוא מה שיקבע אם בפסח נזמין חופשה בחאן אל חארטה לבין אם נעשה זאת בצימר נורמלי ונישן כמו בני אדם. ואל תספרו לי שזה לא יותר כיף, כי זה כן.
אני לא רוצה להיות מיליונרית. אני רוצה להיות מסודרת כלכלית, ובא לי להפסיק להתנצל על השאיפה המאוד לא רוחנית הזאת. אין שום דבר נאור או מעורר השראה באורח חיים סגפני כשביכולתך לחיות אחרת. אני רוצה שכסף יפסיק להיות אישיו בחיים שלי. שתהיה לי הפריבילגיה ללכת למסעדה טובה פעם בחודש בלי לפחד מהחשבון.
עשרות שנים עברו מאז הבחורים האלו בסלון, ופתאום אני קצת מבינה אותם. כי בסוף, אפילו בשביל ללמוד תורה בראש שקט צריך, ובכן, כסף. אידאולוגיה וכסף חייבים ללמוד ללכת יחד, אחרת עובדות החיים ישספו אותן בסכין.
