מטבע הדברים, בשום מדינה הצבא איננו עומד לבחירות. אפילו לא במדינה דמוקרטית. אפשר לבחור בממשלה, אולי אפילו בשר ביטחון ספציפי, אבל אף אחד לא שואל את האזרחים בבחירות מה דעתם על הצבא, ויכולתם להשפיע על דמותו ואופיו מצומצמת מאוד.
הדבר נכון במיוחד אצלנו. הממסד הצבאי־ביטחוני בישראל עצום בממדיו, רב כוח ועתיר השפעה. שרי הביטחון שלנו באים בדרך כלל משורות יוצאי הארגון, ובאופן טבעי מגנים עליו וממשיכים לשכפל את הצביון שלו. גם אם באים שרי ביטחון שלא צמחו במערכת, אין בכוחם לעמוד מולה. יתר על כן, גם אם יקום לנו שר ביטחון שירצה לערוך שינוי גנטי בצה"ל ואף יהיה בעל הכישורים למשימה, לא תהיה לו לגיטימציה ציבורית לעשות זאת. צה"ל הפך לפרה קדושה – אסור לגעת בו.
וכך, אף שהציבור יודע כבר שנות דור שצה"ל הסתאב והתנוון, שהפך לצבא שאי אפשר לצאת איתו למלחמה, לצבא בינוני, מסורבל, חסר מעוף והשראה – אין כלי שמאפשר לעם לתבוע את שינוי המצב. למעט חיל האוויר, צה"ל הפך למתבצר, מתגונן ומתחפר; מורתע ומפוחד; בורח ממילוי המשימות, אינו שש אלי קרב, לא חותר למגע. המילה ניצחון כבר לא קיימת בלקסיקון שלו. מפקדיו חוששים מהפרקליט הצבאי הראשי ומסוכני הקרן החדשה יותר מאשר מיחיא סנוואר. מול התופעה הזאת עומד הציבור אילם. אין לו כלי יעיל להביע את מחאתו ולתבוע שינוי יסודי.
אבל עכשיו, לאור ריצתה לכנסת של תנועת כחול־לבן בבחירות, שהיא מפלגת גנרלים מובהקת, לראשונה ניתן לציבור כלי לשינוי המצב. כי המפלגה הזאת מורכבת מארבעה רמטכ"לים שכולם אחראים בשווה להתנוונות האמורה של צה"ל. בני גנץ, גבי אשכנזי, בוגי יעלון, ובמיוחד אהוד ברק שמקדם את המפלגה מאחורי הקלעים – אלה האחראים הישירים למצבו העלוב של צה"ל.
כמובן, לא רק ארבעת הרמטכ"לים האלו. הם רק החזית. מאחוריהם ניצבות להקות של פנסיונרים משומנים היטב, מצה"ל, מהשב"כ ומהמוסד. קצינים בכירים בדימוס ולשעברים למיניהם, כמו אנשי "המועצה לשלום ולביטחון", שבוחשים, דוחפים ומושכים בחוטים – כולם צמחו באותה ערוגה. האליטה הצבאית־ביטחונית שלנו מעמידה עצמה בזאת למבחן, ומבקשת את אמון הציבור.
ארבעת הגנרלים האלה באים בזכות ההילה הצבאית שלהם, ובטוחים שהציבור מתפעל מהם. לא עולה בדעתם כלל שהציבור אינו רואה בהם חבורה של לוחמים מתוחכמים, אמיצים ועשויים ללא חת, אלא קבוצה של אנשים בינוניים, תבוסתניים, חסרי רוח והשראה. משמעותו של הפסד בבחירות של כל הגווארדיה הוותיקה הזאת תהיה הרבה מעל לזו של הפסד פוליטי.
דווקא משום שהחבורה הזאת שמה את המוניטין הצבאי שלה על השולחן, בשמו היא מציעה את עצמה, ואותו היא מעמידה למבחן הציבור, היא מסתכנת בכניסה למלכודת שהיא עצמה איננה משערת אותה. לראשונה יוכל הציבור להביע אי אמון בצה"ל. הוא יוכל לומר להם שהם האחראים הישירים להידרדרותו של צה"ל לכדי צבא כושל ששכח טעמו של ניצחון. שהם חתמו בבקו"ם על צה"ל שהיה בבחינת דוד, והזדכו על צה"ל שהוא בבחינת גוליית.
הפסד של החבורה הזאת ייתן לגיטימציה ציבורית לשר הביטחון הבא לניקוי אורוות יסודי בשורות הקצונה הבכירה בצה"ל, לפיטורי עשרות קצינים שהתקדמו במעלה סולם הדרגות רק משום שהיו גם הם בינוניים, אפרוריים, אומרי "הן", חסרי מעוף ונטולי יוזמה. הוא ייתן לו לגיטימציה לשינוי יסודי ברוח צה"ל, לקידום שכבת הקצונה הצעירה, זו שצמחה במכינות הצבאיות למיניהן, זו שיש בה רוח אחרת, רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך, לא רוח של קרייריזם; רוח של חיבור מחודש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, ושל התקשרות מחודשת למסורת ישראל ותורתו. רוח של אמונה ודבקות בארץ ישראל. שכבת הקצונה הצעירה והרעננה הזו כבר עומדת מוכנה ובשלה, דרוכה למילוי תפקידה הלאומי, אלא שהקצונה הבכירה של היום תוקעת אותה ומעכבת את התקדמותה.
הימור גדול לקחו על עצמם ארבעת המוסקטרים. הם חשבו שנושא הבחירות עומד להיות בנימין נתניהו בלבד, ולא העלו בדעתם שבזכותם נוכל לעסוק בבחירות גם במצבו העגום של הצבא יציר כפיהם. מפאת "קדושתו" לא העזו ראשי תנועות הימין, עד כה, להפוך את צה"ל לסלע המחלוקת, אבל אנשי כחול לבן עשו זאת במקומם, והם לא מותירים להם כעת ברירה.
אם ראשי הימין ישכילו לקחת את נשקם של הגנרלים, המוניטין הצבאי שלהם, להפוך אותו כנגדם – על דרך "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" – ועל בסיס זה לנהל את המאבק הפוליטי מולם, ייתכן שמעז ייצא מתוק. אולי שר הביטחון הבא שלנו יזכה ללגיטימציה לעריכת מהפך יסודי בצביונו של צה"ל, דבר שאין נחוץ ממנו כיום.
