"בשבוע שעבר שידרנו כאן כתבה מורכבת וכואבת מאוד על חיילי גדוד 'נצח יהודה' שהיו מעורבים בשורה של מעשי אלימות קשים", אמרה אושרת קוטלר במהלך מהדורת החדשות של מוצאי השבת שעברה בערוץ 13. שבוע קודם לכן, בסיומה של הכתבה שהיא הייתה מעורבת בהכנתה לצד הכתב אריק וייס, אמרה קוטלר למצלמה מעמדתה כמגישה באולפן: "שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם. זו התוצאה של הכיבוש". הדברים לא נאמרו במסגרת טור דעה טלוויזיוני, אלא כסיכום הסוגיה. קוטלר הבהירה שהיא דווקא בעד הקלה בעונשן של "חיות האדם" הספציפיות שמככבות בכותרות, ובכל זאת – כצפוי וכמובן – עוררה סערה.
במוצאי שבת שעברה סיפרה קוטלר בשידור על אלפי נאצות ואיחולי מוות שקיבלה בעקבות התבטאותה השנויה במחלוקת קשה, וכבר לא נשמעה כל כך מתנשאת ונחרצת כמו בשבוע שעבר. לא, היא לא חוזרת בה כמובן מדבריה. היא פשוט חשה על בשרה איך נראית המציאות אחרי עידן התקשורת החד־צדדית, שעבר מהעולם עם הקמת הרשתות החברתיות. מי שמרגיש פגוע ממסר מסוים – בטח כשמדובר בהכפשת שמם של חיילי צה"ל, המצויים כמעט בכל בית – יש לו הכלים להשיב מלחמה. למרבה הצער, הגינויים המוצדקים להתבטאותה של קוטלר איבדו כל פרופורציה וחצו את גבול השיח הלגיטימי, כפי שקורה כאן הרבה יותר מדי מאז נפתחו שערי הגיהנום של ההתלהמות הקשה ברשת.
בדמעות ובקול חנוק תיארה קוטלר את האיומים על חייה ועל חיי יקיריה. לא צריך להסתמך רק על עדותה, אפשר להציץ בפוסטים ובציוצים מהשבוע שעבר כדי לראות בעיניים את הדברים ולשמוע את הקולות שאיבדו שליטה. אותם קולות שיוצאים נגד "שוברים שתיקה" על שהם מוציאים דיבתנו רעה בחוץ זועמים הפעם על תחקיר פנימי, שמתפרסם בתוך החברה הישראלית עצמה. נכון שקוטלר, בהערתה המיותרת ובסגנונה הדורסני, הרסה לעצמה את הטענה ואת ההצדקה לכתבה. במקום לתת לציבור לשפוט על פי ממצאי התחקיר שלה ושל וייס, היא בחרה להתלהם ולהאכיל את הצופה בדעתה האישית המזעזעת, השיפוטית והמכלילה, עד שיצא שכרה בהפסדה. גם טענת "הוצא מהקשרו" לא יכולה להועיל כאן לשועלת תקשורת ותיקה שכמותה. אלא שעם כל הכבוד לקוטלר, לא היא העניין. כבר התרגלנו למאמרי דעות בכסות של כתבות אובייקטיביות, ולאִתרוּג רעיוני בתחפושת של פרשנות מלומדת, שמכשירה כל שרץ לתועלת דעתו האישית של עורך או כתב או מגישה. על הפרק, כפי שציינה קוטלר, עומדת סוגיה חשובה הרבה יותר.
הנורמה והחריג
"מטרת הכתבה, כמו גם מטרת דבריי שבאו לאחריה, הייתה לגרום לנו כחברה לקחת אחריות אישית על מעשיהם של חיילי נצח יהודה, שכן אי אפשר להאשים אותם בחציית גבולות מוסריים כשאנחנו – אנחנו – הם אלה שמעמידים אותם במציאות בלתי אפשרית בשטחים יום אחרי יום", אמרה קוטלר השבוע, בעקבות המהומה. "לא אל החיילים צריכה להיות מופנית הביקורת הציבורית, וראוי שבית הדין יתחשב בכך ויקל בעונשם. זה מה שאני אמרתי בשבוע שעבר". משם היא המשיכה לספר על סילוף כוונתה, אבל ברשותכם, נתרכז במהות הדברים החשובים באמת לדיון הציבורי שקוטלר ניסתה לפתוח ללא הצלחה. סיסמת "הכיבוש משחית" קמה לתחייה בדברי המגישה, והרשו לי לחתום עליה, בהסתייגות קלה: השליטה על עם אחר יכולה להביא להשחתה.
זה לא כיבוש, שכן את זכותנו על הארץ אי אפשר לבטל בגלל בריונות של מי שמעולם לא הייתה להם כאן מדינה. על ביטחוננו בוודאי שאי אפשר לוותר רק בגלל החסרונות שיש לשליטה על אוכלוסייה אזרחית עוינת. כשאנחנו מגייסים לצבא את היקרים לנו מכול, ושולחים אותם לחזית הרחוקה והקרובה, אנחנו מודעים לשלל הסיכונים ועושים זאת באין ברירה. אם למען המטרה אנחנו מוכנים לסכן חיי אדם, בוודאי שאי אפשר להסתייג ממנה בשל סכנת השחתת המידות שהיא טומנת בחובה. והיא אכן טומנת השחתת מידות בחובה.
מה שהשמאל קורא לו "כיבוש" אכן יכול להשחית, בה במידה שכל סמכות אחרת מגיעה עם פוטנציאל התעללות ופגיעה. כל הורה מקבל לידיו כוח על קטנטנים חסרי אונים שתלויים בו ובטוב ליבו תלות גמורה. ובכל זאת, תופעת ההורים המכים היא החריגה מהנורמה, היא אסורה בחוק והיא מובילה לענישה חמורה. על אף שבכל בית ובית מתנהלת מערכת יחסים לא שוויונית בין מבוגרים לצעירים, הרוב המוחלט לא מתקרב לאזור הפגיעה. חריגות קיימות, והן קשות ולעיתים בלתי הפיכות, ועדיין איש לא מצא פתרון טוב יותר מהורות לצורך חינוך ולריבוי האוכלוסייה. פוטנציאל נפיץ כזה, של כוחנות שבאה מתוך שליטה, מצוי בידיו של כל מנהל חברה, כל איש חינוך, כל מטפל בקשישים, כל אחות במחלקה. כל אלה יכולים באין רואים להאדיר או לפגוע, לרסק או להעניק עזרה כראוי ובחמלה. אבל הנורמה החברתית קובעת חד־משמעית שמי שפוגע בחלשים ממנו הוא פסיכופת. ראוי לגינוי, ראוי לענישה.
בניגוד למה שאמרה קוטלר, האשמה כן נופלת על כתפיהם של מי שסרחו. זו מהות "והיה מַחֲנֶיךָ קדוש" היהודי שלנו, וכל התנהלות אחרת פוגעת קודם כול בתפקוד הצבא. אם יתבררו החשדות כמוצדקים, אם יש מתעללים בתוכנו, הם ראויים לכל גינוי ולענישה. אם יש סיבות להפחתה בעונש, הן קשורות בסיטואציה שבמקום, בהתגרות מצד פעילי טרור ובנסיבות של האירוע עצמו; לא בקבלת הדין של משוואה הקובעת שכל התגוננות ישראלית תוביל בהכרח להתנהגות בלתי מוסרית ובלתי ראויה. הרי גם במלחמה יש חוקים, גם שם יש הבחנה בין חיסול מוצדק לפשע מלחמה. את ה"כיבוש" אי אפשר לסיים, מטעמי צדק וביטחון; מול ה"משחית" צריך להמשיך ולהילחם בעזרת הקוד האתי של צה"ל וכללי טוהר הנשק שקבע לעצמו היישוב היהודי, בניסוחיו של ברל כצנלסון, כבר בשנת 39' במאה שעברה.
קוטלר הודתה שאין לה פתרונות קסם, ושהיא לא פוליטיקאית. גם אני לא. היא ואני שייכות למחנות רחוקים זה מזה, שרואים בצורה שונה לגמרי את המציאות בשכונה המסוכסכת שלנו. אנחנו רואות אחרת את הביצה והתרנגולת, את הסיכוי ואת הסכנה. מדינת ישראל ניצבת בפני איום יומיומי שבשום אופן לא מאפשר את קיומה של מדינת אויב נוספת על מפתנה. אלה לא "52 שנים!", כפי שאמרה קוטלר, אלה 150 שנות טרור. אלה תשעים שנות רוח תרפ"ט, אירועי אינתיפאדה בני עשרים, אירועי אינוס ורצח בני שלושה שבועות, ואירועי אבנים ובקבוקי תבערה כדבר שבשגרה. אכן, לימין ולשמאל אין פתרונות קסם, אבל את הדרך של העברת האחריות על שלומנו לצד האחר כבר ניסינו בשנות התשעים, והיא עלתה לנו ב־1,100 נרצחים ולמעלה מ־8,000 נפגעים נוספים; והיא עולה לנו עד היום בניסיונות עיקשים להביא לעוד ויתורים שישפרו עמדות ירי. ניסיון אוסלו כשל, בלי להשאיר אפשרות של חזרה לאחור. הוא החליף את האבנים בנשק חם. לא אנחנו השחתנו את החברה שלנו. השכנים שלנו השחיתו את דרכיהם, השחיתו את הארץ הזו, והביאו אותנו להבנה שאם לא נחיה על החרב, לא נחיה בכלל – לא אנחנו ולא אחינו היהודים שבגולה. לא ההפחדות של פוליטיקאים הם אלה ששינו את דעת הקהל הישראלית; זו המציאות, האיום הקיומי על המדינה, שגם 71 שנה אחרי הקמתה עדיין נלחמת על קיומה.
אל תתנו להם פרשנים
לפני 13 שנים נפל דבר בישראל: בוגר גלי צה"ל, עמית סגל, הפך לכתב הכנסת של חדשות ערוץ 2 – מהדורת החדשות הנצפית ביותר במדינה. הוא לא היה חובש הכיפה הראשון במהדורות המרכזיות, ואפילו לא המתנחל הבכור בהן, אבל בהחלט הפך לבולט מכל אלה שקדמו לו ומאלה שבאו אחריו עד כה – ללא הבדל מגדר, אמונה ותפיסה פוליטית. מהר מאוד התברר לסביבתו המקצועית החדשה, וגם לצופים בבית, שמדובר בשילוב חד־פעמי של חדות לשון ומחשבה, זיכרון ארכיוני (גנטי, ככל הנראה) וורבליות ראשונה במעלה.
הגילוי הנאות המתבקש – היותו הבן של עורך עיתון זה, בעל טור פופולרי ביותר בעיתוננו עד לא מזמן, וגם בן היישוב שאני גרה בו – נשמע מיותר משהו כשמדובר באחד העיתונאים החשובים במקומותינו. כזה שלא נזקק לתמיכה מתחנפת כלשהי, לא הוא ולא אביו. סגל הבן הפך לדמות תקשורתית בולטת כל כך, עד שנראה שהוא מהווה איום של ממש על גורמים שונים במחנה השמאל. אחרת קשה להסביר כיצד קרה שבשבועיים האחרונים הוקדשו לו שישה מאמרים – לא פחות – בעיתון "הארץ", שלושה מתוכם ביום אחד. ברוב מוחלט של המאמרים נגד עמית מוזכר גם עברו של אביו במחתרת היהודית, כאות אזהרה מפני הצעיר המסוכן הזה שיושב באולפני חדשות 12 מדי ערב, ונשמע כל כך מקצועי, למען השם.
בניגוד לפרשנים אחרים, תפיסתו הפוליטית של עמית עמומה למדי כשהוא באולפן. למעט דבריו על תנועת בל"ד השבוע, כשהגדיר אותה כתומכת טרור – דברים שיכולים היו להיאמר על ידי אישים מקשת רחבה של מפלגות – הוא נמנע מלהחצין את עמדותיו, ודאי לעומת העיתונאית המוזכרת לעיל או אמנון אברמוביץ' היושב מולו. למרות זמן איכות מקצועי לא מבוטל שאברמוביץ' ועמית סגל מבלים יחד, שום דבר מסגנונו של הפרשן הוותיק לא דבק בידידו הצעיר, גם לא מילות אִתרוג בחדרי חדרים.
אבל הכיפה הקטנה שלראשו ושורשיו המשפחתיים של סגל הבן כנראה מאיימים דיים. זה לא אבא שלו, זה הוא. מסע הדה־לגיטימציה הממוקד שמתנהל לאחרונה נגדו בעיתון "הארץ" מלמד שעמית סגל מפחיד את השמאל בזכות עצמו: עיתונאי מוביל, שהוא גם פרשן פוליטי במהדורה הנצפית ביותר ובעיתון ארצי גדול, וגם בעל תוכנית רדיו שבועית פופולרית בשידור הציבורי – ולמרבה התדהמה אינו נמנה עם המחנה הנכון, לא שותף לתסמונת שנאת נתניהו האוטומטית, ולא תומך אפילו ברמז בתוכנית שתי המדינות. הוא מפחיד אותם דווקא משום שאין לו ומעולם לא הייתה לו שום נגיעה עם גורמי ימין קיצוניים, ודווקא משום שהוא מגיע עם עגלה מלאה בנתונים, ניתוחים ופרשנות אינטליגנטית ומהודקת היטב. הניחוח הימני העולה ממנו מאיים מספיק, הוא לא זקוק לחיזוק תוכני בפריים־טיים. הוא לבדו יותר מדי עבור אלה שחשים שגנבו להם את המדינה, ועכשיו גם את עמדות המפתח בתקשורת. תנו להם ימין וולגרי ואלים, כזה שנגרר להתבטאויות קולניות וגזעניות, שמשמיע קריאות ביניים מביכות במליאה, או שצועק חזק מדי למצלמה כשכתבנו בשטח משדר מהשוק. רק אל תתנו להם ימין שקול בדעתו, מחושב ומשכנע. עוד יתברר שיש דברי טעם בפיו.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
