בסצנה עוכרת־שלווה בסרט 'סדקים', חוקרי המשטרה מאפשרים לאישה (צופית גרנט) להישאר ביחידות עם בעלה (שמואל וילוז'ני) בחדר החקירות ולהתעמת איתו, בלי לדעת שהכול מצולם ומוקלט. וילוז'ני מגלם את פרופ' עודד גולדן, מדען פורץ דרך המתכונן לאחד הערבים החשובים בחייו שבו הוא אמור לקבל פרס מקצועי יוקרתי. הוא נוהג ברכב עם אשתו, ובדרך עוצר "לרגע" בתחנת המשטרה בעקבות זימון סתום שקיבל. הרגע הזה הופך מהר ליום מסויט וארוך מאוד. לאחר המתנה מורטת עצבים הוא מוצא את עצמו נחקר באזהרה בגין עבירת מין בדוקטורנטית שעבדה תחתיו.
החוקרים מציגים לפני גולדן צילומי מסך מהתכתבויות וואטסאפ שניהל עם הדוקטורנטית נעה (בגילומה של ליאת אקטע), ומכאן העלילה מתחילה להסתבך. כן, הם ניהלו רומן בהסכמה במשך כמה חודשים. כן, באחד הערבים היא הגיעה למעבדה שלו בעשר בלילה עם בקבוק יין. וכן, בתקופה שלפני הגשת התלונה שניהם שהו באילת בכנס מקצועי, הם החליפו הודעות אינטימיות עם לבבות אדומים ולנו באותו חדר. אלא שבשלב מסוים היא פוטרה או התפטרה מעבודתה, תלוי את מי שואלים: הפרופסור מתאר את הרגע שבו הרגיש שהיא מחזרת אחריו באופן אינטנסיבי, ואם הוא לא יחתוך את הקשר משפחתו תתפרק. המתלוננת הרגישה מנוצלת ומחוללת. היא טוענת שהוא היה אובססיבי כלפיה וניצל את יחסי המרות ביניהם. מבחינתה היא פוטרה כנקמה.
בעולם הישן ששרר לפני חקיקת החוק להטרדות מיניות והפסיקה שהתפתחה בעקבותיו, עבירות המין היו בעלות מתאר פשוט לזיהוי: אדם תוקף אישה בגן חשוך וגורר אותה לשיחים, אב נתפס בגילוי עריות, גורו מקים הרמון ומתעלל בנשים שלכד. אלא שהזירה שהייתה מאופיינת ומוגדרת, הורחבה מאוד. "עבירות המין בעולם שבו אנו חיים היום, הן הכול חוץ מ'פשוט'", הסבירה התסריטאית מיכל אקרמן בשיח שהתקיים לאחר הקרנת טרום־הבכורה של הסרט.
אקרמן, הפעילה שנים ארוכות בהנחיית ארגונים ומוסדות בטיפול בעבירות מין, ונפגעת עבירה בעצמה – הציבה לעצמה מטרה: לשנות את השיח ולהבחין בין עבירות מובהקות של תקיפה מינית לבין מצבי רומן בהסכמה שבהם קשה לעיתים לקבוע אם היה ניצול יחסי מרות או לא, ומהי תרומתו של כל אחד מהצדדים למה שקרה. לדבריה, השיח הרדיקלי נוטה לצבוע הכול באותו צבע ובכך מרחיק את החברה מתיקון. השיח דוחף כל אישה שניהלה רומן בעבודה להאמין שהיא קורבן ושמשימתה העליונה היא להכניס את הבוס לשעבר לכלא. כאן מבקשת אקרמן "לקחת צעד אחד אחורה", לראות את המורכבות ולהוביל את הצדדים להתבוננות עצמית: בעל הסמכות צריך להפנים שכללי המשחק ביחסי מרות שונים לחלוטין. הסכמה היא לא תמיד הסכמה, והפגיעה המקצועית והרגשית בכפופה עשויה להיות דרמטית. הנפגעת מצידה צריכה להכיר באחריותה לשמירת גבולות מול ממונה נשוי, ולהכיר בכך שמיצוי הדין עשוי להמיט אסון על אישה וילדים שלא חטאו. לדבריה, שיח ה"אחת מאחת" שהופך את כל הנשים לקורבנות בפוטנציה, דווקא מחליש אותן.
לצד עיתונאי משפט נכחו בהקרנה פעילות מארגוני סיוע לנפגעות עבירה, ומטבע הדברים השיח היה סוער. מאחוריי ישבה כתבת הפלילים של גל"צ הדס שטייף, לשמאלי ישבה יועמ"שית של אחד הארגונים, ולכל אחת היה מה לומר והרבה. לא רק חלק מהיוצרים והשחקנים, גם חלק מהצופות מצאו את עצמן בהקרנה הזו "בתפקיד עצמם".
מורא בשר ודם
הסרט, שעל בימויו הופקד אריק לובצקי, מתאמץ שלא לבקר את הדמויות באירוע אך מציף גם מציף כשלים ועיוותים: הראשון הוא הטיפול המשפטי שלא תמיד מתאים לסיטואציה. המשפטנים בטוחים שהכול שפיט ויש מענה לכל אירוע. בפועל, הכנסה של משוואות מתמטיות פליליות למערכות יחסים מסובכות יכולה להוביל לתוצאות שנויות במחלוקת. אקרמן מתכתבת בסרט עם אחד הלופים המשפטיים המרהיבים ביותר שהתרחשו בזירת עבירות המין – משפט קצב. במקום לדבר על הסרט נזכיר את המקור.
הפרקליטות ידעה שיש בידה להוכיח את קיומם של יחסים אינטימיים בין הנשיא קצב למתלוננת א', אולם חששה מאוד ממשקלה הנמוך של הראיה: קצב יכול הרי לטעון שהכול התרחש בהסכמה. אם כך הוא היה טוען, הסיפור היה מתנקז למילה שלו מול מילה שלה. החשש היה שהוא יטיל ספק סביר בטענות כתב האישום ויצא בזיכוי מהדהד, שכן בדין הפלילי די בהטלת ספק סביר באשמה.
זו הסיבה שהפרקליטות הציעה לו הסדר טיעון מקל במיוחד. איך אנחנו יודעים את זה? בזכות בג"ץ. על ההחלטה של הפרקליטות הוגשה כזכור עתירה לבג"ץ. בתשובת המדינה נאלץ פרקליט המדינה לחשוף את כל הקלפים: הוא ממש תיאר אחד לאחד את מהלך הדברים הצפוי במקרה שיוגש כתב אישום וקצב ינהג בדרך רציונלית: הוא יודה בעובדות אך יכפור באשמה ויזוכה.
כידוע זה לא קרה, בעיקר בגלל האגו של קצב. הנשיא לשעבר שגה פעמיים: בפעם הראשונה כשסירב לחתום על הסדר הטיעון, ובפעם השנייה כשכפר בעובדות כתב האישום. השופט ג'ורג' קרא קבע כי הראיות שבידי הפרקליטות מפילות את גרסתו של קצב, ומשזו נפלה נשאר רק הסיפור של הפרקליטות ונסללה הדרך להרשעה באישום חמור על סעיף אונס שאותו דרשה הפרקליטות. שח־מט. מה שמדהים בפרשת קצב הוא שאותה מסכת עובדתית בדיוק יכלה להוביל לשתי תוצאות שונות בתכלית: יחסים אסורים בין בגירים בהסכמה, או אונס. למותר לציין שהפער ביניהן עצום.
מעבר לסוגיה המשפטית הסרט מציף אמירות חברתיות: כשבני הזוג מתחילים לדבר השלדים יוצאים מהארון, ומתברר שגם לרעיה יש מה להסתיר. עוד מתברר שלמרות השעמום, השחיקה והקצרים הרגשיים, בני הזוג עדיין מחוברים זה לזה. הם רוצים להציל את מה שבנו יחד רק שלא ברור להם כיצד. שחקנים נוספים: החוקר שמדליף הכול לעיתונאים ומוכר את הפרטיות של הצדדים על מזבח היח"צ העצמי; הילד שעולמו קורס לאחר שחבריו קוראים על האירוע באפליקציית החדשות בנייד; האישה הנאבקת להציל את התא המשפחתי גם במחיר עימות עם המתלוננת; וכמובן המתלוננת עצמה – שסיפור חייה ועולמה הרגשי הוא הכול חוץ מפשוט.
סצנת ההטרדות יושבת על תהומות הכאב המציפות את התווך שבין גברים לנשים. באין מפגש חירותי עמוק בבחינת "פנים בפנים", שכבת הצרכים והדחפים שולטת בכיפה. מכאן הכול מידרדר: הציידים הופכים לניצודים, הקורבנות למקרבנים, הלבבות האוהבים לציפורניים שורטות. כשבני אנוש חווים איום הישרדותי הם נוטים לאבד הרבה מהצלם שלהם. אחד הצופים תיאר את הבחילה שחווה בצפייה, את ההזדהות שלו עם מצוקת הגיבור והפחד המצמית שהתעורר בו בעקבותיה. כששמעתי אותו אמרתי לעצמי – דיינו. האומנות הזו אולי לא עוסקת במורא שמיים, אך מציפה גם מציפה מורא בשר ודם. בעולם שלנו זה לא מעט בכלל. 
