הוושינגטון פוסט
בזמן שפקידים אמריקנים ממשיכים בשיחות מול מקביליהם בסין בניסיון לסיים את מלחמת הסחר, עליהם לעמוד בפני הפיתוי להסכים לעסקה גרועה. המינימום שייכלל בהסכם צריך להיות המטרות שתיאר הנשיא דונלד טראמפ בשנה שעברה: שינויים מבניים בעניין העברת טכנולוגיה בכפייה, גנבת קניין רוחני, מחסומי סחר שאינם מכסים וביטחון סייבר.
איזון מערכת היחסים בין אמריקה לסין הוא האתגר הגיאופוליטי של המאה. העובדה שארה"ב בכלל יכולה לעמוד באתגר הזה היא מרשימה. אסור לנו לבזבז את ההזדמנות בכך שנתמקד במספר קטן של סוגיות סחר מסוימות שלא משפיעות על חוסר האיזון המובנה במערכת היחסים. אין די במאזן מסחרי חיובי בתחום פולי הסויה.
במשך שני עשורים כמעט, הממשל הקומוניסטי בסין הצליח לגרום לעולם להאמין שהוא יקבל בסופו של דבר את הנורמות הבינלאומיות. כאשר ארה"ב ומדינות אחרות קיבלו את סין לארגון הסחר העולמי בשנת 2001, התקווה הייתה שהיא תפתח את כלכלתה ואת שווקיה לחברות זרות כתוצאה מכך, ויום אחד אפילו תאפשר ליברליזציה פוליטית.
התקוות האלו היו שגויות.
בעוד סין מתחזקת ומקווה להפוך למעצמה בינלאומית דומיננטית, היא מפרה את החוקים הבינלאומיים של המאה הקודמת ופועלת לכתיבת חוקים חדשים, בדמותה המרקינטיליסטית והסמכותנית, בשביל המאה החדשה. סין שימרה את שיטת המפלגה האחת הסמכותנית, כולל הבוז לזכויות האדם ולשלטון חוק בלא משוא פנים. בייג'ינג האגרסיבית היא סכנה ישירה לאינטרסים הלאומיים של ארה"ב ולערכיה הבסיסיים ביותר.
עד לעת האחרונה, מעטים חשבו שארה"ב רוצה או יכולה להתעמת עם סין. אך בנאום מצב האומה האחרון שלו, הודיע טראמפ לעולם שאמריקה "מבהירה כעת לסין שלאחר שתקפה במשך שנים את התעשייה שלנו וגנבה את הקניין הרוחני שלנו, שוד העבודות והעושר האמריקני הגיע לקיצו".
מכסים חדשים, וכן אמצעים אחרים שהפעילה ארה"ב, מתחילים ללחוץ על הכלכלה הסינית ועל מקבלי ההחלטות שם. משקיעים זרים החלו למשוך את כספם מסין. האיום בעיצומים משתקים נוספים יוצר פגיעות וחוסר ביטחון בסין. ייתכן שביטחונה המחודש של אמריקה והאסרטיביות שלה תחת ממשל טראמפ מובילים את האליטה בסין להטיל ספק בהנחותיה לגבי המדיניות שהיא נוקטת נגד ארה"ב.
ברור שנשיא סין שי ג'ינפינג מעוניין בפתרון למלחמת הסחר. אך מאמצים כגון האצת העברת חוק ההשקעות הזרות בחודש הבא, כביכול כדי לטפל בחשש בינלאומי לגבי העברות הטכנולוגיה בכפייה וגנבות הקניין הרוחני הסיניות, הם רק איתותים לשווקים הפיננסיים. על מנהלי המשא ומתן האמריקניים להישאר ממוקדים בנושאים המרכזיים: גזל כלכלי ותחרות.
התמקחות על פולי סויה, נעליים וסחורות זולות אחרות אינה מספיקה, בעוד סין נמצאת במהלך מאמץ לאומי להפלת ארה"ב ולהשתלטות על טכנולוגיות הדור החמישי בסלולר, מחשוב קוונטי, בינה מלאכותית, תרופות מתקדמות ותעשיות רבות ערך. יציאה מהמשא ומתן עם הסכם חזק הופכת לחשובה אף יותר, מכיוון שבייג'ינג מפעילה תוכניות מדיניות חוץ שפוגעות ישירות באמריקה ובבעלות בריתה. סין זרקה חבלי הצלה לניקולס מדורו ולעמיתיו הפושעים בוונצואלה. היא גם פועלת באגרסיביות לחימוש ים סין הדרומי, מאפשרת לממשל בצפון קוריאה לחמוק מעיצומים, ומעלימה עין מסחר מסוכן בנשק בידי סינים במזרח התיכון.
יותר מכך, סין לא פעלה בהתאם להבטחתו של שי לעצור את הזרימה הבלתי חוקית של האופיואיד הממכר "פנטניל" מסין לארה"ב. סין ממשיכה להחזיק אזרחים אמריקנים וקנדים באופן לא חוקי ומאיצה את הפרות זכויות האדם העקביות והגסות שלה, כולל ריכוזם של יותר ממיליון אויגורים ומיעוטים מוסלמים אחרים במחוז שינג'יאן, ומתקפות רחבות על מאמינים דתיים, כולל נוצרים ובודהיסטים בטיבט.
בעולם מושלם, ממשל טראמפ היה דוחף חזק יותר להסכם שיעסוק ביותר מסחר, ויחייב את סין לשקול מחדש כמה מתוכניות המדיניות האלו. אך טראמפ עושה את מה שמעטים חשבו שאפשרי: יוצר מינוף עוצמתי שיוכל לשמש לשינוי התנהגותה של ממשלת סין, ובפוטנציאל להביא עוד איזון והדדיות למערכת היחסים. אם הנושאים והנותנים האמריקנים יבזבזו את המינוף שלהם בהסכמה מוקדמת מדי להסכם גרוע, סין תעודד להפעיל מדיניות המנוגדת ישירות לאינטרס הלאומי של אמריקה, וארה"ב תסתכן בהפסד בתחרות האסטרטגית, הכלכלית והגיאופוליטית החשובה ביותר של המאה הנוכחית.
ההשלכות אינן יכולות להיות חמורות יותר – בשביל העם האמריקני, בשביל 1.4 מיליארדי הסינים שחיים תחת משטר סמכותני, ובשביל יציבותו של העולם.
