היה זה עוד בוקר רגיל בבית משפחת זמרי: השמש טרם זרחה, שירן עוד לא התעוררה, הציפורים כבר צייצו – לא שמעו אותן כי התאומים צרחו – ואני ישבתי בסלון וצפיתי ב"הופ קטנטנים" בטלוויזיה, בזמן שהטלפון השמיע לי תוכנית אקטואליה באחת מתחנות הרדיו. אלה הבקרים שלי לאחרונה; אנימציות ילדים מתערבבות בידיעות על גדעון סער ועל המתיחות בדרום, "אדון שוקו" נמהל בדיווחים על החקירות של ביבי, ו"פיל פילון אפו ארוך" מתמזג עם עדכון על עוד תקלה ברכבת מירושלים לתל־אביב.
אחרי כמה שעות לבד עם הילדים (רבע שעה בלבד, אם תעדיפו את האמת), שירן הקיצה יקיצה לא טבעית (בטעות צרחתי לה "קומי"), ויחד נכנסנו לשגרת הבוקר. אך אבוי, אין לחם, אפילו לא פרוסה. איך נשלח את עוללנו לא יחידנו לגן? הצעתי לשים לו חמישים שקלים בקופסה ולבקש מהגננת שתזמין משהו, אבל שירן טענה שזה לא נהוג ושלחה אותי לסופר עם הטרנינג האפור המחמיא שלי. לקחתי כמה לחמניות, קורנפלקס וגבינה, ושאלתי את הבחור החביב והמבוגר מה המחיר המופקע שהוא יגבה ממני. אך כשפתחתי את הארנק, כרטיס הוויזה לא נמצא. ביקשתי מהמכולתניק שירשום, הוא סירב, איחלתי לו למות, וחזרתי לביתי להביא את כרטיס האשראי של שירן. אבל איפה הכרטיס שלי?
הקוד ושברו
חיפשתי בכל זוגות המכנסיים שלי השבוע, כלומר בג'ינס הקרוע והבלוי שלי, אך הכרטיס לא היה שם. התקשרתי לבית הקפה שישבתי בו יום קודם, והתשובה הייתה שלילית. נראה לי שאיבדתי אותו. בחיי שאם איבוד כרטיסי אשראי היה מקצוע אולימפי הייתי יוסיין בולט: בשנה החולפת איבדתי חמישה, והנה הגיע הספתח של 2019.
החלטתי שאני ממשיך במיטב מסורת האיבודים שלי, ונתתי לכרטיס 24 שעות להימצא לפני שאני מבטל אותו. זה הכבוד הבסיסי לכל נידון למוות. במהלך השעות הללו חיפשתי את הכרטיס בכל מקום: באוטו, באולפן הרדיו, בדוכן השווארמה האהוב עליי, אפילו הפכתי כוס כי אומרים שזה עוזר למצוא משהו – ובאמת, אחרי רבע שעה מצאתי שזה דבילי להחריד.
אז ביטלתי את הכרטיס. האמת? אפילו לא כאב לי להיפרד מכרטיס 7523. מעולם לא חיבבתי אותו. קוד מעפן: לא קליט, לא זכיר, לא אטרקטיבי. אבי גבאי של הכרטיסים. היו כרטיסים חברי אמת, הרבה יותר קרובים ממנו. עד היום אני זוכר את הערב הארור בפאב "אליעזר", שבסופו לא ראיתי עוד את חברי הקרוב 2020. ימים של חיפושים עברו, ולא הסכמתי לנתק אותו מהמכשירים במשך שבועיים. לבסוף נאלצתי לבטל אותו, ועד היום קשה לי להיזכר ברגע ההוא.
צריך להודות על האמת, אין אובדן כרטיס אשראי דומה למשנהו. או כמו שלא אמרו חז"ל, "אין אדם מאבד את כרטיסו, אלא את קודו". רובנו אנשים רגילים בעלי כרטיסים רגילים, לא אוליגרכים שמסתובבים עם כרטיסי פלטינה שנושאים את טביעת האצבע האישית שלנו, והדבר היחיד שמבדיל בין אובדן כרטיס מבאס להיעלמות כרטיס סתמית הוא איכות הקוד הסודי. ככל שהקוד הסודי גרוע יותר, כך אני מאבד את הכרטיס מהר יותר. לא באופן מכוון, כנראה התת־מודע שלי דואג שמערכת האחריות והזיכרון במוח תרפה קצת כדי שאוכל לעבור מ־7329 לאיזה 5588.
מה ששלי שלה הוא
עברו 24 שעות, והחלטתי לבטל את הכרטיס, להזמין חדש ולהמשיך בחיי. ואז קרה מה שתמיד קורה: שני בקרים למחרת, בעודי פוסע אל חדר הילדים, חשתי תחושה מוזרה בטרנינג שלי, הכנסתי את היד לכיס והבנתי שמיהרתי מדי. לקחתי מספריים, גזרתי את הכרטיס, השלכתי אותו לפח: בעוד שבוע מגיע הכרטיס החדש שלי, ואני מרגיש בלב שהוא יהיה 2233 או משהו בסגנון הזה. כמה מרגש הוא רגע חשיפת הקוד, כמו קזינו של עניים.
בכל אופן, המשכנו את הבוקר בנעימים – עד כמה שאפשר כששלושה ילדים מחליטים שצלחת זה פאסה והכי כיף לאכול קורנפלקס מהרצפה. הכול זרם על מי מנוחות, ואפילו הצלחנו להתכנס ולצאת רבע שעה לפני הזמן הרגיל, אלא שממש שנייה לפני שיצאנו מהדלת נזרק לעברי המשפט: "מאמי, תחזיר לי בבקשה את כרטיס האשראי שלי, אני צריכה אותו". עניתי באינסטינקטיביות שהוא לא אצלי, אבל שירן התעקשה. ואז הכול התחבר.
כמו בסוף של סרט מתח טוב, כשהכוכב נזכר בכל הפרטים שהתגלו לו לאורך 90 דקות ומבין שחברו הטוב סטיב הוא הרוצח, הבנתי שעשיתי משהו נורא. הימים האחרונים חלפו אל מול עיניי: אני יוצא לסופר בבוקר, מגלה שאין לי אשראי, חוזר הביתה, לוקח את הכרטיס של שירן, שם אותו בכיס הטרנינג האפור, לא מחזיר לה אותו, מבטל את הכרטיס שלי, מוצא כרטיס בכיס הטרנינג אחרי יומיים וגוזר אותו למותו. בקיצור, נעים מאוד, דביל זמרי – שלושה ילדים, שני הורים ואפס כרטיסי אשראי. שיהיה לנו בהצלחה.
לעשות אתרוג מלימונים
כך כתב השבוע אמנון אברמוביץ' בטורו, שפורסם יום לפני הפריימריז בליכוד: "לא אבחר ביריב לוין. הוא דפק את נתניהו פעמיים. הוא הילך אימים על נתניהו ומנע ממשלת אחדות עם בוז'י הרצוג. נתניהו היה מוכן להקפיא את ההתנחלויות שמחוץ לגדר ולבלום את החקיקה האנטי־דמוקרטית. לוין איים עליו שהוא יודח. אתם רשאים לדמיין את מצבו של נתניהו היום, לו הלך בנתיב האחדות. אתרוג היה לימון לעומתו".
קראתם נכון. האיש שהמציא את משל האתרוג על שרון, ולא שילם על כך שום מחיר, מצהיר קבל עם ועולם שאילו היה נתניהו פועל בכיוון הרצוי לו, היה מאותרג כמו ששרון היה יכול רק לחלום. יש לא מעט טענות לגיטימיות נגד נתניהו, אבל בכל הנוגע למתקפה שלו על התקשורת, הפסקה הזאת מוכיחה שהוא דווקא זהיר מדי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
