היחסים בין יהודים וערבים בישראל מאופיינים בכמה וכמה פרדוקסים. אחד מהם ניתן להגדיר 'כפרדוקס העתיד', ולפיו דווקא המדיניות חסרת התקדים שמובילה הממשלה נוכחית בהשראת קודמותיה, לשילוב כלכלי של המיעוט הערבי, טומנת בחובה פוטנציאל הפוך להחרפה משמעותית במערכת היחסים שבין המדינה לבין אזרחיה הערבים.
הסיבה לכך נעוצה במשמעות האמיתית המסתתרת מאחורי הרעיון לשילוב כלכלי. במקורו אין מדובר בתפיסת עולם חדשה. כזו הונהגה על-ידי ממשלות ישראל עוד משנות השישים. הרכיב הכלכלי נתפס, גם על-ידי ממשלות מפא"י ומפלגת 'העבודה', ככלי שבאפשרותו לרכך את הקונפליקט הלאומי המצוי בעומק היחסים שבין המדינה ובין המיעוט הערבי-פלסטיני.
אולם, בשונה ממשלות העבר שהגבילו את השימוש בכלכלה לטובת שילוב אזרחים ערבים בכלכלה הישראלית במעמד 'חוטבי עצים ושואבי מים', כלומר כוח עבודה זול שנותב בעיקר לענפי השירותים, הרי התפיסה הממשלתית הנוכחית שונה מכך. היא חותרת למודל חדש של יחסים כלכליים הרואה באוכלוסייה הערבית מנוף, גם אם כמובן לא בלעדי, לפיתוח הכלכלה הלאומית. מכאן נגזר יעד של שילוב כלכלי שהוא שאפתני מזה שאפיין את ממשלות העבר, הרואה צורך בעידוד היזמות במגזר ושילוב של משכילים ערבים במקצועות מבוקשים ועתירי ידע, כמו ההייטק.
למהלך בגרסתו החדשה יש השלכות חברתיות-פוליטיות, שנובעות מכך שהוא כרוך לא רק ביעדים מוגבלים כמו עידוד תעסוקת נשים, אלא גם בהעלאת רמת ההשכלה במגזר הערבי ובצמיחתו של מעמד ביניים ערבי, שהוא גם תנאי לקידום תהליך השילוב הכלכלי ובמידה רבה גם תוצאתו. גם אם מדובר בתהליך ארוך טווח שתכולתו נפרשת הרבה מעבר לשנים הקרובות, הרי שהדבר טומן בחובו משמעויות אחדות.
הראשונה היא שצמיחתו של מעמד ביניים חדש במגזר הערבי עשויה להעלות את הציפיות להשתלבות שאיננה רק כלכלית, אלא גם פוליטית. על כך ניתן להסיק ממודלים מוכרים, החל מהמהפכה הצרפתית של המאה התשע עשרה, וכלה בטלטלה שפקדה את המזרח התיכון בעשור הראשון של המאה הנוכחית, כאשר צעירים ערבים בני המעמד הבינוני הגדל חתרו לתרגם את הצמיחה הכלכלית גם להרחבת חירותם הפוליטית. ראוי לציין בהקשר הזה כי ההנחה עליה מתבססת כיום המדיניות הממשלתית רואה בכלכלה כגורם שבאפשרותו דווקא למתן שאיפות פוליטיות. אולם, הדברים יכולים להיות נכונים לגבי קבוצות מסוימות באוכלוסייה, אך פחות לגבי קבוצות מובחנות אחרות, דוגמת מעמד הביניים, ההולכות ונבנות כחלק מהתהליך הכלכלי.
המשמעות השנייה היא שהרחבת מעמד הביניים במגזר הערבי עשויה במידה רבה לערער את מודל היחסים ההיסטורי שבין המדינה ובין המיעוט. זה נשען על קיומה התמידי של א-סימטריה בין יהודים ובין ערבים שהיא פועל יוצא של הגדרה (לגיטימית במונחים בינלאומיים) של ישראל כמדינה אתנו-לאומית יהודית. צמיחת מעמד ביניים ערבי עשויה לאתגר את חלקים מהחברה היהודית בישראל, ובפרט את מעמד הביניים שכולל גם אוכלוסיות ימניות יותר בזהותן הפוליטית שמרכז הווייתן הוא ביהודה ושומרון, ולא רק ביישובי גוש דן, אצל אוכלוסיות לועסי הסושי ולוחכי הקייל.
על רקע זה ניתן להבין לא רק את 'פרדוקס העתיד', אלא גם את ההיגיון העומד מאחורי 'פרדוקס ההווה', ולפיו במקביל למהלך של עידוד שילוב המגזר הערבי בכלכלת המדינה, מתרחש מהלך הפוך בטיבו של צמצום נוכחות המיעוט במרחב התרבותי והפוליטי בישראל. תהליך זה נועד לשמר את קווי הנבדלות (הפוליטיים) בין יהודים וערבים במציאות של הנכחה (כלכלית) גוברת של המיעוט בישראל. הנקודה המרכזית היא, שמדיניות ההדרה הפוליטית עלולה בעתיד להתנגש עם האפקט ההפוך הטמון במדיניות ההכלה הכלכלית בכל הקשור להגברת ציפיות מעמד הביניים הערבי להתקדמות גם בתחום מימוש הזכויות הפוליטיות שלו כמיעוט במדינה.
על הציפיות הללו, שעשויות להתחזק עוד יותר בעתיד, אפשר ללמוד כבר עתה. סקר מעניין שנערך בתקופה האחרונה ביוזמת עמותת "יוזמות אברהם" וקרן "פרידריך אברט", מציג את מגמת הפרגמטיזציה שמתחוללת בציבור הערבי בישראל ועוד יותר מכך על רף ציפיות עולה לייצוג ערבי בפוליטיקה הישראלית.
לפי הסקר, 64 אחוזים מהציבור הערבי תומך בהשתתפות מפלגות ערביות בקואליציה וכ-80 אחוז סבורים כי ניתן לשקול תמיכה בממשלה מחוץ לקואליציה בתמורה להענקת תקציבי פיתוח למגזר הערבי. יתר על כן, אחוז גבוה (יותר מ-60) כבר החליט להשתתף בבחירות הקרובות, ושיעור לא מבוטל של תמיכה נרשם בחברי הכנסת המכהנים, לרבות אלה של הרשמה המשותפת, שלמעשה הובילו במהלך הקדנציה האחרונה מדיניות של שיתוף פעולה עם הממשלה סביב תוכנית החומש לסיוע ממשלתי למגזר הערבי שהתקבלה בדצמבר 2015.
נתונים אלה מלמדים מצד אחד על הפנמה עמוקה של האוכלוסייה הערבית של יתרונות מדיניות השילוב הכלכלי שהנהיגו ממשלות הימין תחת בנימין נתניהו, ומצד שני גם על הרצון – שאיננו מצטמצם אך ורק למעמד הביניים – לתרגם את ההתקדמות בתחום הכלכלי גם לשדה הפוליטי בדמות הרחבת הייצוג הערבי גם סמוך לספסל הממשלה. ציפיות אלה מתנגשות חזיתית לא רק במאפייני השיח הציבורי במדינת ישראל שמעדיף, כלשונם של פוליטיקאים אחרים, לראות כמה שפחות ערבים מול העיניים, אלא גם הגישה הממשלתית בשנים האחרונות המבקשת לצמצם את נוכחות גורמי המיעוט בשדה הפוליטי-חברתי הישראלי.
אם תימשך המגמה המתוארת ויגבר המתח שבין העלאת הציפיות בקרב החברה הערבית להנכחה גדולה יותר של המיעוט בפוליטיקה הישראלית לבין המגמה הציבורית-ממשלתית ההפוכה של כיווצה, הרי שעלול לחול היפוך ונסיגה במגמת הפרגמטיזציה. אם הממסד הישראלי לא יחשוב על הדרכים שבאמצעותן הוא מאפשר למיעוט הערבי ביטוי פוליטי, במסגרת כללי המשחק של מדינה יהודית-דמוקרטית, הרי שבהיעדר חלופות כלשהן עלולים גורמים מקרב המיעוט, בעיקר ממעמד הביניים הצומח, לתרגם את שאיפותיהם בכיוון של התכנסות וחתירה לניהול פוליטי עצמי. מטבע הדברים, זהו תרחיש בעל אופי בדלני שספק אם מדינת ישראל, ללא קשר לדמותה הפוליטית של הממשלה העתידית, תוכל להיות אדישה כלפיו.
גם אם כך, חשוב להצביע בו בזמן על נקודת האור הנובעת מתוך המציאות הנוכחית, על אף הסתירות הקיימות בה ולמרות הפוטנציאל שיש בה להחרפת מערכת היחסים שבין הצדדים, הרי שבאופן פרדוקסלי היא משרתת בעת הנוכחית את כלל הצדדים. יותר מכך, היא אף תורמת ליציבות פוליטית-חברתית גבוהה יחסית בין יהודים וערבים בישראל, למרות שהדימוי הציבורי הנוגע לכך הוא הפוך לגמרי. במזרח התיכון יודעים כולם כי למציאות הקיום בהווה יש ערך עצום. כזה שערכו אינו יסולא בפז. דומני, כי את העובדה הזו מבינים לפחות באינטואיציה הבסיסית שלהם היהודים והערבים החיים כיום בישראל, גם אם אחריהם אולי עוד יבוא המבול.
