הידיעות על הניסיון האיראני הכושל לשלוח לוויין לחלל לא הצליחו להרעיד את אמות הסיפים בתקשורת הישראלית, אולי משום שרובנו שמרנו את פונקציית הרעידות לצניחת הטמפרטורות של שלהי השבוע. אכן, תחזיות השלג־לרגע בירושלים ובהרי המרכז העסיקו את העם היושב בציון הרבה יותר ממירוץ החלל המקרטע של הרפובליקה האסלאמית, וספק אם שיגור מוצלח היה תופס כותרות גדולות הרבה יותר.
בצעד חריג מצידה הודיעה טהרן השבוע כי כשלה בשיגור הלוויין האזרחי Payam-e Amirkabir, אולם מומחים בארץ קובעים כי ביכולתה של איראן לערוך ניסיון נוסף באופן מיידי, מכיוון שפיתחה שני לוויינים במקביל; האחד פישל במהירות התאוצה בשלב השלישי של השיגור, אך הלוויין־האח Dousti ממתין לתורו ומעורר תקווה בלב מפעיליו.
האויבת מספר אחת של ישראל ממשיכה לפגר הרבה מאחורינו בתחום החלל, אולם טל ענבר, ראש המרכז לחקר החלל והכטב"ם במכון פישר, מציע לצנן את השמחה לאיד. ענבר, מומחה בתחום הטילים הבליסטיים והמירוץ לחלל של איראן וצפון־קוריאה, הבהיר בתקשורת שכמו כולנו גם האיראנים לומדים מכישלונות, כך שאין מקום לשאננות יתרה. כל כישלון כזה, לשיטתו, מקרב את תוכנית החלל של איראן להצלחה העתידית.
מה אכפת לנו, אתם שואלים? אכפת ועוד איך. תוכנית חלל איראנית תאפשר למדינה נטולת הסנטימנטים הזו להציץ לכל מקום אינטימי בכוכב הלכת שלנו. האיראנים אמנם יכולים לרכוש כבר היום תמונות לוויין המתעדות מתקנים ביטחוניים ישראליים שהעמימות יפה להם, אבל ההליך מסורבל מדי, יקר לעיתים, ומונע מהם את הניצחון הפסיכולוגי שהם חפצים לייצר. עד היום הלוויינים מתוצרתם לא שרדו בחלל מעבר לשבועות ספורים, אבל הנחישות של האיראנים מלמדת שהם לא פראיירים. הרפובליקה האסלאמית הציבה לעצמה מטרה והיא מתכוונת לעמוד בה, כל עוד כל מיני דמוקרטיות חפצות חיים לא יפריעו לה בתקלות לא צפויות ומצגת עמוסת קלסרים.
סיקור תקשורתי מקיף קצת יותר של סיפור הלוויין היה משחק לידי בנימין נתניהו, שזה עשורים מציב את האיום האיראני במקום גבוה ברשימת סדר העדיפויות הביטחוני. הרמטכ"ל היוצא גדי איזנקוט חתם בהסכמה מלאה על הרשימה הזו, ומיקם גם הוא את החבר'ה של חסן רוחאני מעל אלה של חמאס, של טרור הגדה ושל נסראללה. אף שמערכת הבחירות הנוכחית צבועה יותר מתמיד בשאלת כן או לא נתניהו, כל תנודה בתחום הביטחוני עשויה לשנות את הפתק שיכניס הבוחר למעטפה בדקת ההתבודדות החד־קדנציאלית שלו מאחורי הפרגוד.
לפני שלושה שבועות כתב עמיתי וידידי יאיר שלג, במאמר בעיתון זה: "הבחירות הן בהחלט לא רק על נתניהו. סוגיות מרחיקות לכת עומדות להכרעה. החשובה שבהן, למרות הכול, היא סוגיית השטחים. לכאורה אין שום צורך להכריע, מפני שלעת הזאת נראה שבאמת אין פרטנר פלסטיני. אבל יש משמעות גדולה לשאלה אם אמירת 'אין פרטנר' נאמרת מתוך צער או בשמחה גדולה". עד כאן אנו מסכימים, מכאן – הרבה פחות. "ההתנהלות המאושרת הנוכחית מובילה את הטיטניק הישראלית להתנגשות פחות או יותר ודאית בקרחון הדו־לאומיות. אי אפשר לצפות מהקהילה הבינלאומית שלא תדרוש מישראל, ההולכת ומספחת לעצמה את שטחי יו"ש, להחיל גם על התושבים הפלסטינים שם את זכויות האזרח המלאות. התוצאה ברורה". אז זהו, שאפשר לצפות.
שמחת עניים
ההבחנה בין הימין בישראל לחלק ניכר מהמרכז־שמאל היא אכן אותו רגש חמקמק שעומד מאחורי הקביעה "אין פרטנר". אלא ש"השמחה הגדולה" איננה צהלה אלי קרב, אלא היא טומנת בתוכה שני מרכיבים. האחד הוא תחושת הסיפוק המתבקשת נוכח פיצוח נכון של אסטרטגיית המתקפה הנגדית. כמו בחשיפת מנהרת טרור בעוטף עזה או בגבול הצפון, גם במקרה הזה אין שמחה על ההזדמנות לעימות אלא על הגילוי המוקדם של תוכניות האויב, גילוי שיש בו כדי להציל נפשות.
המרכיב האחר נוגע כמובן לזיקה לחבלי ארץ שאבותינו התהלכו בהם כשבשפלת החוף עוד התגודדו פלשתים. יש לומר גלויות: פרטנר איכותי שיוכל להביא למיתון הסכסוך (נדמה שאיש אינו חי עוד באשליית סיומו הקרוב) הוא כאב ראש לא קטן לימין ביטחוני בעל סנטימנטים עמוקים לארץ התנ"ך. פרטנר כזה ידרוש ויתור טריטוריאלי מכאיב מאוד, שכרוך גם בוויתור ביטחוני מסוכן שאין כמוהו. מול ה"שמחה הגדולה", לכאורה, שמאחורי קביעת "אין פרטנר" מימין, ראוי לשאול – מנין מגיעה חדוות השמאל המשיחי למסור את חבלי הארץ הללו? זו חדווה כל כך גדולה, גדולה הרבה יותר מתפיסת "אין פרטנר", עד שהיא מובילה פעם אחר פעם גם לאופציית הפתרון החד־צדדי.
אחד המאמינים הגדולים בפרטנר הפלסטיני היה עמוס עוז, שלפני שלושה שבועות הלך לעולמו. ביום מותו העלתה חברת החדשות מהארכיון ריאיון שנערך עמו ב־2014, שם אמר הסופר המוערך: "ישראל קרובה מאוד לתהום. אם לא תהיינה שתי מדינות ומהר, תהיה כאן או מדינת אפרטהייד גזענית או מדינה ערבית. אם תהיה מדינה ערבית, אני לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו. אם תהיה מדינת אפרטהייד, אני גם לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו".
מי שחושש לעתיד ילדינו אם ייאלצו לחיות במדינה ערבית לא יכול לדרוש מאיתנו לסמוך על אותו חומר אנושי שיהיה שכן מסביר פנים למדינה היהודית שלצידו. כל עוד הערבים סביבנו ובתוכנו אינם מכירים בזכותנו להתקיים בשום גבול שהוא, איך אותו קול דורש לתת להם עצמאות על כל הכרוך בכך, במרחק נגיעה מילדינו ומנכדינו? אתה יכול להתווכח על הדרך להשגת הביטחון ועל האמצעים לשמירת הרוב היהודי במדינת ישראל כך שתישאר יהודית ודמוקרטית; אתה לא יכול גם לפחד עד מוות מאוכלוסייה מסוימת, וגם להתייחס אל אותה אוכלוסייה עצמה כמי שראויה למנות גדושות של חמלה ולחופש פעולה לכוון אלינו מקרוב את הקנה שתייצר בכוח עצמאותה.
באחרית הריאיון ההוא אמר עוז: "האיש או האישה שיוציאו אותנו מהשטחים תמורת שלום כבר מתהלך או מתהלכת בינינו. מי זה? אני עוד לא יודע. אולי גם הוא או היא לא יודעים". אם יש אמת בדבריו, אפשר לנחש שזהותו של איש השלום הזה היא ערבית. בשבעים שנותיה שלחה מדינת ישראל עשרות יוני שלום לכיוון תושביה הערבים ולעבר מי שישבו בסביבתה. ימין ושמאל ביקשו לממש את חזון אחרית הימים היהודי של "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", חזון הנחת הנשק לטובת עבודות גינון פסטורליות מתוקות. מנהיגי ישראל כולם עדיין נושאים את קריאת "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", שניטעָה במגילת העצמאות בשעה שהקרבות התחוללו קילומטרים ספורים מבית ההכרזה. לאורך אותו פרק זמן, הצד השני של הסכסוך עוד לא חשף שובך אחד לרפואה. העם היהודי כולו "שוחר שלום ומגן על עצמו", כפי שנכתב במגילת העצמאות. ואין קיום לחלקו האחד של המשפט בלי מימושו של האחר – לא כשזה על המרפסת של לב הארץ, ולא כשזה נוגע לאמצעי מודיעין המשוגרים בשמי איראן.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
