הכול התחיל בגלל סמי הכבאי האפס. למי שלא מכיר, "סמי הכבאי" היא סדרת טלוויזיה לילדים, שמלמדת אותם לנהוג בחוסר אחריות. בכל פרק, ילד שקוראים לו אדם פרייס גורם לשרפה, מסכן חיי אדם, גורם לדמויות מצוירות תמימות למות, ובסוף כולם סולחים לו רק כי זה היה בטעות במקום לשלוח אותו למוסד לנערים מופרעים לשנתיים ככה, שילמד. בכל אופן, בפרק מסוים עסק סמי בחילוץ קבוצת מטיילים שנתקעה בשלג, מה שהזכיר לעולל שבשלוש השנים וחצי שהוא באזור, לא יצא לו לראות שלג. אז הוא עשה מה שעוללים עושים, והתחיל לצרוח "אני רוצה לראות שלג, אני רוצה לראות שלג".
האינסטינקט הראשוני שלי היה להכניס אותו לפריזר לחמש דקות, אבל לצערי לשירן יש אינסטינקטים רחמניים יותר משלי. היא מיד אספה אותו אליה, ליטפה את ראשו ואמרה לו "בטח חמוד שלי, מחר ניסע לראות שלג".
אבל אני, אני בז לשלג. אני לא מבין מה מיוחד בו. הוא אולי השישי ברשימת המשקעים שאני מעריך. רבאק, כמה גלותיים אנחנו יכולים להיות? הסיבה היחידה שאנחנו אוהבים שלג היא שאנחנו חיים במדינה חמה, אבל רוצים לחשוב שאנחנו אירופה.
מה נסגר, ירושלמים?
הפעם הראשונה שראיתי שלג הייתה בכיתה ד', אם זיכרוני אינו אכפת לי, ותאמינו או לא, זה קרה בעפולה. חורף 92' היה אחד המשמעותיים ביותר שהיו פה, ותלמידי בית הספר "בית זאב" ישבו בכיתותיהם בשעה שפתיתים לבנים החלו לרדת בחוץ. בתוך שתי דקות כל בית הספר היה בצד השני של החלון. ילדים התחילו במלחמת שלג, אבל מכיוון שהיה ממש מעט ממנו זו הייתה יותר מלחמת אבנים קרות. ארבעה תלמידים נפצעו קל עד בינוני.
כבר אז חשתי סלידה עמוקה כלפי המשקע המתנשא והעלוב הזה. אני לא יודע מאיפה מגיעה האיבה שלי כלפיו: אולי מהסיפורים של סבתא על הבריחה מהנאצים במרחבי אירופה הקפואים, אולי מהנפילה ההיא על משטח ההחלקרח במרכז קנדה במטולה (שברתי את הקמיצה), אולי סתם כי אין לי גוף לסקי. או שאולי זה בגלל הכבוד העצום שאנחנו רוחשים לו בחברה הישראלית ובתקשורת, כאילו השלג הוא איזה דוד עשיר שבא לבקר אותנו מדי פעם. הוא תמיד בא ליום ובורח ולא מתקשר, אבל אנחנו מוכנים לשכוח לו את זה ומתמסרים מיד.
אני שונא חזאים בתקופות של שלג, כשהם עוטים על עצמם פתאום ארשת של כתב צבאי שמדווח שהפצצנו את פרויקט הגרעין האיראני, או של מוכר אופניים יומיים לפני כיפור. אני שונא ששולחים אותם החוצה כדי שירימו חופן שלג אל מול המצלמות ויראו לנו הלבנטינים את הפלא הלבן הזה. אני שונא את התיאורים שלהם לפני כל אירוע שלג על "המפלסות ושקי המלח שהוכנו מבעוד מועד". אני שונא את האובססיה לחרמון, שנורא חשוב לנו כל סנטימטר במפלס התחתון שלו. למה אף אחד לא מתלהב מאובך? כל השמיים מתכסים בחלקיקי אבק שמגיעים אלינו מהסהרה ונותנים תחושה של סוף העולם. למה החזאי לא מעדכן אותי מראש כמה אובך הצטבר במפלס העליון של היונדאי שלי? למה ילדים לא זורקים זה על זה כדורי אובך?
אבל מעל הכול אני שונא את ההתלהבות משלג בירושלים. מה נסגר איתכם, ירושלמים? אתם עיר שהיה בה בית מקדש ראשון ושני, עיר שראתה יוונים ורומאים ודוד המלך ושלמה, וכותל, ואלוהים חצי גר אצלכם. איך כל מה שעניין אתכם השבוע זה אם ירד עליכם קצת שלג? וכשזה לא קורה, מה אתם לוקחים את זה קשה ובאופן אישי? כאילו היושב במרומים אמר לעצמו "לא, הירושלמים לא התנהגו יפה השנה, לא מגיע להם".
וזה לא שהשלג פה ברמה גבוהה, כן? אם היה לנו שלג של ניו־יורק בחג המולד, עוד הייתי מבין. אבל השלג פה עלוב יותר מהמפלים שלנו, שבניגוד למפלי הניאגרה המדהימים תמיד נראים יותר כאילו מישהו רוקן את הניאגרה.
אה, וגם חובבי הסקי
השנאה לשלג מביאה איתה שנאה לתופעות הלוואי של השלג: חובבי הסקי. אנשים שממציאים מדינות כמו אנדורה כדי שיהיה להם לאיפה לנסוע, וחוזרים שזופים מדי עם תמונות של עצמם קופצים עם סנואובורד מאיזה הר במלטה. כאילו לא רואים את הפצע הענק על המצח שלהם, שמעיד שהתמונה הזו הייתה הרגע היחיד שבו הם שלטו על עצמם אבל שנייה אחר כך הם נחתו על האף.
יש לי חברים שנוסעים ארבע פעמים בשנה לסקי (ומתלוננים על יוקר המחיה כמובן). מה הטירוף הזה של ישראלים עם סקי? זה פשוט לא הספורט שלנו. החרמון הוא הר די פח בתחום, ואם יש איזה אלוף אולימפי שיכול לצאת מהחרמון זה כנראה יהיה באליפות עמידה בפקקים.
ענפי ספורט לפעמים פשוט לא מתאימים לארצות מסוימות. אתם לא רואים את האמריקנים עפים על כדורגל, נכון? זה כי התרבות שלהם פשוט לא יודעת איך להתמודד עם האפשרות שמשחק ייגמר בתיקו. אתם לא רואים הרבה ספורטאים מזימבבואה שולטים בענפי הגלישה, נכון? זה כי אין להם ים. ולנו אין שלג. אז אתם מוזמנים להפסיק עם הטירוף הזה, כי בינינו כולנו יודעים שבמשך רוב חופשת הסקי שלכם אתם בלובי של המלון, שותים שוקו ליד תיירות משוודיה. אל תבנו על זה, בחורים, הן משוודיה, יש להן שלג, הן באמת באו לעשות סקי.
איך הגענו לכאן? אה, סמי האפס. אז יצאנו מוקדם בבוקר, וכשאני אומר מוקדם אני מתכוון לתשע בבוקר, כי הזאטוטית לא התעוררה והזאטוט לא רצה להתלבש והעולל לא רצה לאכול ואני לא רציתי לחיות. איפשהו באזור הצפון – הרצליה ככה – שמענו שיש פקקים מטורפים בכניסה לחרמון והמשטרה מבקשת מהציבור לא להגיע. נסענו לקניון סמוך. הילד צעק שהוא רוצה חרמון, אז עשינו מה שכל הורים סבירים היו עושים והצענו לו שוחד. אחרי שני צעצועים וגלידה הוא כבר לא רצה חרמון.
אל תסתכלו עליי ככה. הוא יראה שלג כשירד בתל־אביב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
