היינו סטודנטיות צעירות, מוקדניות במרכז שירות שעבדו סביב השעון וניסו להחזיק את הראש מעל המים. "הֵר דקלה", נהגו העובדים לכנות אותה במסדרונות החברה. הר דקלה (השם האמיתי שמור אצלי בלב) הייתה אחמ"שית קשוחה שהתנכלה בעיקר לנשים בסביבתה. הייתה לה פרנויה מטופשת שאחת מאיתנו מתכננת להחליף אותה.
וכשבוקר אחד הבחינה שאני הולכת לשירותים יותר ממספר הפעמים שהקציבה, היא קראה לי לשיחת נזיפה ונאלצתי לספר לה, מוקדם משתכננתי, שאני בהיריון ושאלו הקאות. את דקלה זה לא עניין. היא הייתה רווקה ואני הייתי סטודנטית דוסית וצעירה ומה פתאום אני נכנסת להיריון עכשיו. "אם את לא יכולה להעביר משמרת בלי ללכת להקיא פעם בשעתיים", אמרה, "אז אל תבואי".
צעקות לא היו מחזה נדיר. אחת לכמה זמן יכולת לשמוע אותן מתוך החדר, ומילים כמו "לוזרית", "חצופה", "את מנסה לחתור תחתיי" היו עניין שבשגרה.
הדרך הטובה ביותר לדעת שמשהו טעון קורה בעבודה היא שיש הסתודדויות בפינת הקפה. ואצלנו היו הרבה כאלה. אחת לשבוע בממוצע מישהי הייתה פורשת הצידה בבכי. אני זוכרת מקרה של אם חד־הורית צעירה שבתה הייתה חולה והר דקלה לא הסכימה להחליף לה את המשמרת. היא סיפרה שהשאירה אותה לבד בבית, ילדה בת שש עם חום, כדי לא להפסיד את העבודה.
בסוף נשברתי והלכתי. ויתרתי על זכויותיי בידיעה שאיש לא ירצה להעסיק אותי בהיריון. דקלה נשארה שם עוד כמה שנים טובות עד שפוטרה לבסוף. הסיבה פשוטה – היא לא שלחה ידיים לעובדות שלה. היא לא הציקה להן במסרונים מיניים. היא רק הפכה את המוקד למחנה העינויים הפרטי שלה.
בעולם מתוקן שיחת הנזיפה של אושרת קוטלר בתחקירנית שלה הייתה צריכה להיות יריית הפתיחה של קמפיין מי טו 2. בעולם מתוקן זירת הפייסבוק הייתה אמורה להתמלא בסיפורים על בוסים מתעללים, על מנהלות מתנכלות, על חברות שמהלכות אימים על העובדים שלהם. בעולם מתוקן הייתה אמורה להיות בכל מקום עבודה, לצד הממונה על הטרדות מיניות, גם דמות שממונה על טיפול בתלונות על התעמרות. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן, והעובדים ממשיכים לשתוק. למי בכלל ישנה הפריבילגיה להתלונן, בידיעה שיסומן כ"עובד בעייתי" ואף אחד לא ירצה להעסיק אותו אחר כך.
מחקר של אוניברסיטת פניקס מראה כי כ־75 אחוז מהמועסקים שנסקרו נחשפו לבריונות בעבודה. אבל נכון להיום, אין בארץ שום חוק שיגן עליהם. ח"כ מרב מיכאלי ניסתה ליזום חוק למניעת התעמרות בעבודה בשנת 2015, והוא עדיין תקוע. עד שזה יקרה, עורכי הדין נאלצים להשתמש בטיעון האמורפי של "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" כדי לטפל במקרים כאלו.
כשאושרת קוטלר מספרת בשידור על הטרדה מינית שחוותה מצד אלכס גלעדי, ההנחה המקובלת היא ש"מאמינים למתלוננת". והנה המתודה מתהפכת עליה ומה תאמר עכשיו להגנתה, שלא מאמינים למתלוננת? תלונות שווא תמיד היו ויהיו. זה, אולי, הטיעון המנצח לכך שדברים כאלו היו צריכים להיפתר בין כותלי בית המשפט. מה שצריך להיכנס לתודעה הוא לא מנגנון של אמון אוטומטי, אלא פרוצדורה חוקית נגישה שמאפשרת להגיע לחקר האמת.
בהתעמרות בעבודה קיימים הרבה מהמרכיבים המוכרים לנו מעולם ההטרדות המיניות: ההצקות, השימוש לרעה במרות, החשש של העובד להתלונן בשל התיוג שידבק בו ואפילו ההשפעות הפיזיות והנפשיות. ביולי 2010 קווין מוריסי, עובד באוניברסיטת וירג'יניה, שם קץ לחייו. מקורביו טענו שהיה קשר ישיר בין מותו לבין מסכת התעללות שעבר מצד הממונה עליו, ושניסה להתלונן על כך ולא נענה.
כי זה מה שקורה לרוב העובדים. ממש כמו שנהגו בעבר בנושא ההטרדות המיניות. גם כשהם כבר אוזרים אומץ ופותחים את הפה מישהו סותם להם אותו. "זה המצב", הם אומרים, "הוא טיפוס קשה", הם מסבירים, "צריך לדעת איך להתמודד איתו".
אז תגידו, איך זה שבסביבת העבודה של היום הכול נחשב לגיטימי למעט הטרדות מיניות? איך זה שמנהלים יכולים להרשות לעצמם לעשות כמעט הכול לעובדים שלהם, בלי שמישהו יפקח על כך או ייתן על זה את הדעת?
הטרידו אתכם מינית בפינת הקפה? הו, זה נורא. לא הטרידו אתכם ואתם סתם חוזרים כל יום הביתה בוכים, פיתחתם דיכאון קיומי והלחץ שהבוס מפעיל עליכם גרם למערכת החיסונית לקרוס וגילו לכם סרטן? תתמודדו חמודים. כי אלו החיים. למתלוננות על הטרדות יש לובי. לכם אין.
