מערכת הבחירות הקרובה הכניסה גם את המגזר הערבי בישראל לתזזית פוליטית. למרות הטענות המוכרות בקרב אנשי המנהיגות הפוליטית הערבית על הפער שבין עצם הייצוג הערבי בבית המחוקקים הישראלי לבין מידת ההשפעה הנמוכה שיש למיעוט הערבי על קביעת סדר היום הלאומי במדינה, הרי שבכל זאת ניכרת התרוצצות לא מבוטלת בפוליטיקה הערבית הממוקדת בהתמודדות על מושבים בכנסת ישראל.
אין בכך פלא. דווקא בתקופת כהונת הכנסת העשרים ניכר, גם אם מאחורי הקלעים ומבלי לנופף בעניין באופן מופגן, שיתוף פעולה עמוק בין המנהיגות הפוליטית הפרלמנטרית לבין ממשלת ישראל בהובלת תהליכי מדיניות משמעותיים בסוגיות הנוגעות למיעוט הערבי ולמעמדו במדינה. הרשימה הערבית המשותפת שהתגבשה גם מכוח אילוץ פוליטי של העלאת אחוז החסימה ערב הבחירות הקודמות, הפכה שותפה פעילה במהלך המכונן שהובילה ממשלת נתניהו לשילובו של המגזר בכלכלה הלאומית. הביטוי שלה הייתה ההחלטה הממשלתית מספר 922, שהתקבלה בשלהי שנת 2015, על סיוע חסר תקדים בהיקפו למגזר הערבי במסגרת תוכנית עבודה רב שנתית.
מי שהוביל את הקו הזה בתוך הרשימה הערבית המשותפת היה היו"ר אימן עודה, איש מפלגת חד"ש שלאורך ההיסטוריה אחזה במשנה רעיונית-פוליטית דואלית. זו ביקשה לשלב בין המאבק לשוויון אזרחי למיעוט הערבי לבין תמיכה בנושא הלאומי הפלסטיני, ובכך הייתה נבדלת ממפלגות ערביות אחרות שצמחו בשנות התשעים של המאה הקודמת, כמו בל"ד של עזמי בשארה, אשר נטו מאמצת סדר יום חד-ממדי.
מנקודת מבט זו, הקמת הרשימה המשותפת לא הייתה רק ביטוי של אילוץ פוליטי גרידא, כפי שמרבית המשקיפים והפרשנים נטו לפרש, היא שיקפה גם תמורה עמוקה יותר שהתחוללה בפוליטיקה הערבית בשני העשורים האחרונים, שהיו לה ממדים רעיוניים. גולת הכותרת של השינוי הזה הייתה מרכוז השיח הפוליטי הערבי. כך, את מקומו של השיח הלעומתי, שאפיין הן את התנועות והמפלגות החילוניות נוסח בל"ד והאינטלקטואלים הערבים כותבי מסמכי החזון הערביים של שנת 2006/7, והן את התנועות האסלאמיות, בדגש על הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, תפס שיח חברתי-אזרחי.
שיח זה, ינק את השארתו גם מתהליכים רחבים יותר שהתחוללו במזרח התיכון בהשראת "האביב הערבי", ביקש למקד את העשייה הפוליטית הרבה פחות באוטופיה ובמה שנמצא אל מעבר לאופק. תחת זאת, הוא חתר להתמקד בשמו של ריאליזם פוליטי מפוכח בכאן ועכשיו. לשון אחר, לא ברצוי, אם כי במצוי. לא במאמץ שהתברר שוב ושוב כעקר ומופרך להפיכת מדינת ישראל למדינה דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה, אלא בחתירה לרתום את השיח החברתי הכלל-ישראלי ואת מדיניותה הניאו-ליברלי של ממשלות הימין לתיקון עמוק במעמדו החברתי-כלכלי של המגזר הערבי בישראל.
גישה זו פגשה את ידה המושטת של ממשלות נתניהו, ובייחוד זו האחרונה, עד כדי כך שקולם של הפרלמנטרים הערבים נאלם כמעט לחלוטין בכל הנוגע לדיון הציבורי, שהתנהל בנושא חקירות ראש הממשלה. לכאורה, ניתן היה לצפות להתגייסות של הפרלמנטרים הערבים לצד המחנה המזוהה עם השמאל הישראלי, שקרא תיגר על הלגיטימיות השלטונית של בנימין נתניהו מי שגם זוהה בשיח הציבורי עם מדיניות חקיקה אנטי-ערבית. אבל למרבה הפרדוקס, ואולי גם למרבה האירוניה, התברר כי אידיאולוגיה וערכים לחוד והיגיון ואינטרסים לחוד.
תהליך התמרכזות הפוליטיקה הערבית מתחדד עתה עוד יותר על רקע מערכת הבחירות לכנסת ה-21. הודעתו של חבר הכנסת אחמד טיבי על פרישה מהרשימה הערבית המשותפת מטילה אמנם צללים על עתידה הפוליטי של זו, גם אם מוקדם עדיין לפסוק בעניין ובהחלט אפשרי כי מדובר בפרישה שנועדה לשפר את עמדת המיקוח של טיבי במאבק על מעמד סיעתו ומעמדו האישי בתוך הרשימה המשותפת מול חבורתו של אימן עודה ממפלגת חד"ש. ברם, גם אם התרחיש הזה לא יתממש ובסופו של דבר תתפצל הרשימה המשותפת, בדומה למגמה המאפיינת גם את הפוליטיקה היהודיות-ציוניות (ראו ערך פירוק המחנה הציוני או הבית היהודי), הרי שאין הדבר מעיד על שינוי מגמה רעיוני בפוליטיקה הערבית, אלא דווקא על העמקתה.
הדבר נוגע בכך שבשנים האחרונות הלך ומיצב אחמד טיבי את מעמדו כפוליטיקאי אהוד בחברה הערבית בישראל, אך בעיקר כדמות שיתרונה הגדול הוא ביכולת לייצר חיבורים הן בתוך החברה והפוליטיקה הערבית, אך גם עם גורמים בצד היהודי של המפה הפוליטית. אמנם, טיבי היה מזוהה במשך שנים עם המאבק הפלסטיני ואף הוגדר כיועצו המדיני של ערפאת, אבל בעשורים האחרונים, גם כפועל יוצא של המציאות המדינית בהקשר של המערכת הערבית-פלסטינית, עומעם החיבור בינו ובין העניין הפלסטיני. מבחינה זו אחמד טיבי, חד הלשון, רהוט השפה, בעל חוש ההומור המפותח, מסתמן כיום במודל פוליטי משופר של איימן עודה שמתקיים בו שילוב שבין מנהיגות כריזמטית ופופולרית לבין פרגמטיזם פוליטי.
על כך יעידו סקרים אחרונים המלמדים כי ריצה עצמאית של טיבי מקנה לו 5 מושבים בכנסת הבאה לעומת 7 של הרשימה המשותפת המורכבת מחד"ש, בל"ד והתנועה האסלאמית הדרומית. בנתונים הללו, כמובן שאין שינוי דרמטי מבחינת גודל הייצוג הערבי בכנסת העומד כיום על 13 חברי כנסת, ועיקרו של השינוי הצפוי יהיה בחלוקת הכוח הפנימית בין הגורמים הפוליטיים השונים, בהנחה וטיבי ירוץ לבדו במנותק מהרשימה המשותפת. בכך אגב מתקיים דמיון נוסף ביחס לפוליטיקה של המפלגות היהודיות-ציוניות שגם אצלן מוקד העניין הוא פחות ההכרעה הגושית הנוטה בבירור לטובת הימין, אלא חלוקת הכוח בתוך הגוש עצמו.
מנקודת מבט השוואתית זו, גם אם אחמד טיבי ירוץ לבדו הרי שעצם הגדלת נפח הנוכחות בפוליטיקה הערבית היא אינדיקציה לתהליך שהרשימה הערבית המשותפת, למרות הדימוי הבעייתי שלה בעיני הציבור היהודי, הייתה נקודת ציון משמעותית של צמצום נוכחות גורמי הקצוות הלעומתיים בפוליטיקה הערבית ושל התרחבות גורמי המרכז הריאליסטים. חלק מהתופעה הזו הוזן ללא ספק בשל מדיניות ממשלתית שטופחה בעשור האחרון וביקשה לכווץ את נוכחות גורמי הקצוות של הפוליטיקה הערבית כמו בל"ד והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית במרחב הציבורי-פוליטי בישראל.
אולם, אין ספק שמדובר גם על הבנה הולכת ומעמיקה בחברה הערבית אודות יתרונות הריאליזם הפוליטי-חברתי על פני החתירה לאוטופיות המעמידות את החברה הרבית ומנהיגיה בעימות עם המדינה ועם חברת הרוב היהודית. פרישתם של חברי הכנסת של בל"ד ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי, שהובילו בתוך הרשימה הערבית המשותפת את הקו הלעומתי בעל הגוון הלאומי-פלסטיני והחלטתם שלא להתמודד בבחירות הבאות היא אינדיקציה נוספת לאותו תהליך של היחלשות הקצוות הפוליטיים.
תהליך זה, מגלם בתוכו פוטנציאל חיובי למערכת היחסים בין יהודים וערבים במדינה למרות השיח הציבורי השלילי המאפיין את השנים האחרונות. הוא ללא ספק מהווה ביטוי לקיומם של הכוחות בחברה ובפוליטיקה הערבית הרואים בייצוג במסגרות כלל ישראליות ובשיתופי פעולה עם גורמי הממסד אינטרס חשוב לקידום יעדיו ועתידו של המגזר הערבי.
