הציונות הדתית מוכרת כאליטה גם בעיני מתנגדיה, עד כדי כך שאלו רואים בה "אדוני הארץ". אולם למרות הדימוי העצמי של הציונות הדתית, התמרון האחרון של מנהיגיה הפוליטיים, נפתלי בנט ואיילת שקד, וגם הפוליטיקה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוכיחו שהיא הייתה ונשארה פלטפורמה נוחה לפוליטיקאים לקדם את האג'נדה האישית שלהם. לזכותם ייאמר שהם פיצחו נכונה את הרציונל של אליטה משרתת המאפיינת את הציונות הדתית. המסקנה המעשית של הציונות הדתית צריכה להיות לעבור מאליטה משרתת לאליטה שלטונית.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–בגיל 90: האקדוחן של הלח"י ממשיך להילחם על ירושלים
–חוק הלאום: אסתר חיות מוותרת על הדמוקרטיה
–מתיחות בין הנהלת בתי המשפט למשנה ליועמ"ש
–מרצה באוני' העברית: ישראל משתמשת בילדים פלסטינים כדי למכור נשק
בנאום הפרידה מהבית היהודי הצביעה שקד על כישלון הציונות הדתית בהתנתקות כהוכחה למגבלות כוחה. אין ספק שאילו הייתה אז מפלגה שלא הייתה רואה בעצמה סרח עודף של הליכוד, הדבר לא היה קורה. ואכן אריאל שרון היה אחד מהראשונים להבין את התכונה הזאת של הציונות הדתית. הוא עודד אותה בתנופת התיישבות בחלקי ארץ ישראל, אבל כשהגיע הזמן להקריב את גוש קטיף הוא עשה זאת ללא היסוס. הוא פענח היטב את התכונה הדומיננטית של האליטה הזאת: היא תצעק אך תקבל את הדין. גם נתניהו קלט היטב את הדי־אן־איי של הציונות הדתית. הוא הקיף עצמו ביועצים עם כיפות סרוגות: מנכ"לים של משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, ראשי מל"ל, ועוד, אך גם השאיר את הבית היהודי האחרונים לשאת ולתת איתם בהרכבת ממשלותיו.
גם בנט ושקד "קלטו" מהר את התכונה הזאת של אליטה משרתת. במבחן הראשון שלהם הם הקפיצו את הציונות הדתית המפולגת ל־12 חברי כנסת, אך עם הזמן הם גם ראו כיצד כמה ממצביעי הבית היהודי התיישרו עם הפנייה של נתניהו לשמור עליו כראש ממשלה. אף שנפתלי בנט הכריח את נתניהו לצרפו לקואליציה לאחר בחירות 2013, רבים מבני הציונות הדתית העבירו את הצבעתם לליכוד ב־2015. שר החינוך ושרת המשפטים הסיקו שכעת התופעה תחזור על עצמה, ולכן החליטו לעזוב. הם אף מניחים שחלק מהציונים הדתיים יצביעו להם, ואחרי הבחירות, כשהימין יקים קואליציה, שאריות הבית היהודי יחזרו ויתמכו בהם למען המטרה הנעלה.
מה על הציונות הדתית לעשות? ראשית, עליה לעבור מהפך פנימי. הפסוק המפורסם "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" הוא שצריך להדריך את בנות הציונות הדתית ובניה. מי שרואה בעצמו לוויין של הליכוד, בניו ובנותיו יצביעו ישר לנתניהו. המבט חייב להיות פנימה ולא החוצה. שנית, הציונות הדתית היא תנועה מפוארת בעלת שורשים עמוקים. דור הכיפות הסרוגות רואה בעצמו את מוביל המהפך של בניו מסמלי דת למפקדים ביחידות המובחרות. שיעור חובשי הכיפות בין הקצינים הולך וגדל. הליכוד מתפאר במפעל ההתיישבות, אך רובו מבוסס על בוגרי תנועות הנוער הדתיות. גם העלייה מארצות המערב היא ברובה דתית. הדתיים הלאומיים הפכו למובילים בשלוש הנחלות הקלאסיות של הציונות: התיישבות, עלייה וביטחון.
נאמני הציונות הדתית חייבים להבין שאחד ממאפייני האליטה המשרתת, הידועה בספרות הסוציולוגית כג'נטרי – מעמד אצולה שממלא תפקידי שירות – הוא שכשתפקידה מסתיים, היא לבסוף נעלמת. המעמד הזה מבטיח מחמאות ל"בחורים הטובים", אך לא יותר מזה. כך לא תיפרץ תקרת הזכוכית.
פרישת בנט היא זמן לחשבון נפש והזדמנות לפריחה מחודשת. ואולם, ראשית יש לעבור את מבחן הבחירות הקרובות. בלא גיוס של כל הכוחות, לא יישאר לציונות הדתית קיום עצמאי ברמה הפוליטית, וזו תהיה בכייה לדורות.
