עשר דקות לפני השבת שעברה שמעתי שעמוס עוז מת. בליל שבת הוצאתי מהמדף את "מיכאל שלי", וקראתי אותו שוב, בפעם הרביעית או החמישית. את העותק הזה קניתי כשהייתי חייל, בחנות ספרים בחיפה. היו לי כמה דקות עד שהרכבת תצא לתל־אביב, אז קניתי ספר שידעתי שאני אוהב, גם אם לא כל פיסקה בו היא לרוחי, וקראתי אותו שוב, כל הדרך מהצפון. בחוץ שקעה השמש וטיפות סטרו על החלון בחושך, ואני שקעתי שוב בחייהם של מיכאל וחנה גונן.
כשהגיע לארץ ש"י עגנון כחלוץ צעיר הוא התיידד עם הסופר המפורסם יוסף חיים ברנר. עמוס עוז אהב לספר איך כסטודנט העז פעם לגשת לביתו של עגנון, ולשאול אותו מה עמד ביסוד ידידותו עם ברנר. עגנון השיב: "הייתה לנו אהבה משותפת". סקרנותו של עוז בערה בו, והוא לא התאפק ושאל: "מי הייתה האהבה הזו?" עגנון חייך חיוך ערמומי, והשיב: "שנינו אהבנו את שמואל יוסף עגנון".
מעולם לא פגשתי את עמוס עוז, מעולם לא דיברתי איתו, ובכל זאת לשנינו הייתה אהבה משותפת: שנינו אהבנו את כתיבתו של עמוס עוז. מכל סופרינו הישראלים, בעבר ובהווה, נדמה לי שהוא הצליח יותר מכולם לקלוע לקצב העתיק והעמוק של השפה העברית. מתחת עטו יצאו טקסטים כמעט תנ"כיים בעוצמתם, בייחוד בכתיבתו המוקדמת. שפתו הייתה עשירה, אך המשפטים שלו היו קצרים ופשוטים. כמו בתנ"ך: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", "אלה תולדות נח", "לא תרצח". כך אוהבת העברית: זה אסור. זה כדאי. כך היה. פלוני עשה זאת. אחד מספריו של עוז מתחיל במשפט הבא: "תחילה רגשו הכפרים". עוז סיפר איך זה יצא בתרגום לאנגלית: "It all began with outbreaks of discontent in the villages". בתרגום אבד הקצב העמוק, הסלעי, העמוס־עוזי, של השפה העברית.
עם כל הפופולריות של עמוס עוז, בנושא הזה הוא נשאר לבד. עוז פתח סיפורים במשפטים בני שלוש מילים, אבל יעקב שבתאי פתח את הרומן הגדול שלו, "זכרון דברים", במשפט בן 39 מילים. ודווקא הוא שבה בסגנונו את סופרינו. עד היום הסופרים שלנו מתעקשים לסרק את העברית נגד כיוון הפרווה, לכפות עליה משפטים גרמניים סבוכים ומפותלים, ארוכים עד אין סוף ותִכלה.
בקובץ מאמרים ישן שלו, "באור התכלת העזה", כתב עמוס עוז שתהום כרויה בין כתיבתו הספרותית של אורי צבי גרינברג לבין כתיבתו הפוליטית: "הוא משורר אמת והוא נביא שקר… במאמריו שבעיתון הוא עצמו מופיע כמין קורא שוטה של שירת אצ"ג, שקרא ולא מצא במה שקרא אלא סיסמאות חמומות". עוז כתב זאת על אצ"ג, ושלא במכוון הדברים מתארים את עוז עצמו. או אולי במכוון, ולפחות במכוון־למחצה; "עקוב הלב מכל ואנוּש הוא, מי יידענו".
האבחנות הפוליטיות של עוז היו בעיניי משובשות באופן חמור, וכתיבתו הפוליטית הייתה מלאה עוינות, ולפעמים גרוע מזה. נער הייתי כשקראתי את הדברים הנוראיים שאמר עוז על מתנחלים. הסתכלתי אז על אבי הטוב ועל אמי העדינה, חשבתי על כל שכנינו ביישוב וגם על אלו שכונו "מנהיגי המתנחלים", ותהיתי איך סופר רגיש, שכותב פרוזה כל כך עדינה ומורכבת, יכול לדבר על אנשים טובים בגסות כזו.
אכן, אי אפשר להעמיד חומה בין עוז הסופר לעוז הפובליציסט. "פה ושם בארץ ישראל", תיאור המסעות והוויכוחים הפוליטיים של עוז – ספרות הוא, או פובליציסטיקה לשעתה? הספר "קופסה שחורה" ודאי שייך לתחום הספרות, אך אי אפשר לבודד אותו מן האקטואליה. הספר זכה בזמנו להצלחה גדולה, גם משום שתרגם לעולם הספרות את הפרשנות של עוז למהפך הפוליטי ולעליית הליכוד. במרכז הספר עומדת דמותו של מישל סומו, אלג'יראי דתי עילג, נמוך ושעיר, שכבש את אשתו ובנו של הגיבור האשכנזי המשכיל. היום זה כבר לא היה עובר.
אך מה מכל זה מותיר אדם אחריו? הכתיבה הפוליטית של עוז תישכח, תיעלם כמוץ לפני רוח. הטובים שבספרים יישארו, ותישאר העברית. הפילוסוף ז'אן פול סארטר היה איש שמאל קיצוני, יריב מר לנשיא הימני המיתולוגי שארל דה־גול.
ובכל זאת, כשביקשו מדה־גול להעמיד את סארטר לדין על התבטאויותיו הקיצוניות, הוא סירב: "גם סארטר הוא צרפת", אמר. בכל תיאור עתידי של חיי הרוח במדינת ישראל יופיע האיש הזה, עמוס עוז, שכתב לנו וגם הרגיז אותנו כל כך הרבה שנים בעברית יפהפייה שאין כמותה. גם עמוס עוז הוא ישראל.
