משהו מאוד בסיסי במערכת ההפעלה של האנושות הוא אופטימי ביסודו, אחרת אין דרך להסביר את זה שאנחנו עדיין מתחתנים, עדיין מביאים ילדים לעולם ועדיין מתרגשים מבחירות. אבל רובנו עדיין מתחתנים למרות שאחוזים גדולים, בין שלושים לארבעים, גם מתגרשים, רובנו עדיין מביאים ילדים למרות החרדות הנלוות לגידול ילדים, כל שכן בארץ שחיה על חרבה, שלכולם בה ברור שגם ילדינו ונכדינו ילכו אל הצבא, ורובנו, אבל ממש רובנו הגדול, משלשלים פתקי הצבעה בקלפיות. שיעור ההצבעה בבחירות 2015 עמד על 72.3 אחוזים מקרב בעלי זכות ההצבעה. בהתחשב בכך שכחצי מיליון מהרשומים בפנקס הבוחרים אינם חיים בישראל, הרי ששיעור ההצבעה בפועל גבוה מ־80 אחוז (כך על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה). מטורף, לא?
בעוד אהבה וילדים אפשר להסביר כצרכים אנושיים קיומיים, את הבחירות, ובכן, קצת פחות. אז מה יש בהן בבחירות שעדיין מהלכות עלינו קסם? האם זו תחושת הכוח המשכרת של שימת פתק הצבעה בקלפי ואמונה בכוחו של היחיד להשפיע על התמונה הגדולה? האם זהו ההדר שמתלווה לביצוע החובה האזרחית מספר אחת של האזרח הקטן? האם זו האמונה הקסומה התמימה והמתמיהה משהו שהנה, הפעם זה יהיה אחרת, לגמרי אחרת, לגמרי לגמרי אחרת?
בכל תחילה של מערכת בחירות חדשה ניצת הרגע הזה שבו יש תקווה ל'משהו אחר'. גם בקרב הפוליטיקאים (ברצינות, חברי כנסת משמאל, אתם באמת חושבים שהמפה הפוליטית הולכת להשתנות?) וגם בקרב האזרחים הקטנים. תקווה לשחר חדש, ליום חדש, לעתיד חדש, לישראל חדשה, לאופק חדש, לימין חדש, לשמאל חדש, לחיבורים חדשים, לפוליטיקה חדשה. נו, אתם יודעים על מה אני מדברת, על אחד מהסלוגנים או הסטיקרים האלו שיתחילו לצוץ כמנדטים אחר שתיקתו הרועמת של בני גנץ, עם פסים בצבעי כחול ותכלת, ובמקרים של פוליטיקאים אסרטיביים במיוחד, תצטרף נקודה אדומה בסוף הסיסמה. חשבתי לכתוב שמשך חייה של התקווה העדינה הזו הוא משך חייו של פרפר, אבל בגיגול קצר גיליתי שלמרות האגדה הנפוצה שפרפרים חיים יומיים, יש מינים שחיים כחודש ואף כחצי שנה. ובכן, יותר נכון להשוות את משך חיי התקווה הזו לחרקים אחרים: הבריומאים, שכשמם כן הם, חיים יום.
בועת התקווה שבחירות 2019 יהיו משהו אחר נופצה מימין על ידי בנט שקד ומועלם (למרות שאני תומכת במהלך), ומשמאל באופן אלים ביותר על ידי אבי גבאי. תגידו מה שתגידו, מגיע או לא מגיע ללבני, ריאליטי בחירות משפיל כזה עוד לא היה לנו. אבל כאותם נחומים־תקומים חביבים, אנחנו, המצביעים שאולי חשים לרגע אחד כמצביאים, קמים אחרי כל חבטה או סטירת לחי של הפוליטיקאי המכוער התורן האחרון (והכנסת האחרונה הרי סיפקה לנו לא מעט רגעים כעורים), וביום פקודה מתייצבים זקופי גו בקלפי הקרובה לביתנו.
יש תקווה?
פתח סוגריים. יחד עם זאת, כדי להיות הגונה צריך לומר שיש גם כמה ח"כים נבונים וחרוצים בתוך ה־120. רגע יפה ומיוחד סיפק לנו ח"כ איתן כבל בנאום האחרון שלו במליאה. כבל הודה לחברי ועדת הכלכלה שהוא עומד בראשותה, על מאמציהם וחריצותם – מח"כ וקנין מש"ס, דרך עיסאווי פריג' ממרצ, ועד שולי מועלם מהבית היהודי הישן וסמוטריץ' מהבית היהודי הנוכחי. כבל לא חסך מילים טובות מחבריו ומבני הפלוגתא שלו בו זמנית. "אנשים אחים אנחנו", אמר והקטע הזה הפך לוויראלי כמעט. כי אין כמו קצת תקווה. סגור סוגריים.
(והאם זו באמת תקווה? אני נזכרת שחברה ששימשה עוזרת פרלמנטרית של ח"כית ימנית התחננה ליריב מהצד השמאלי שיפסיק להחמיא לה על עבודתה כי זה פוגע באלקטורט שלה. ופתאום שד אדום נעמד לי על הכתף ולוחש לי בזדוניות: כבל בכלל עשה סיכול ממוקד בסמוטריץ'. מחמאה ממנו עלולה להוריד אותו לשאול תחתיות בתקופת בחירות, אז סמוטריץ' לא נשאר חייב ומחבק אותו 'אתה מורי ורבי', וככה שניהם יחד צוללים אל התהום).
משחקים מלוכלך
אז איך אפשר באמת להסביר את האופטימיות חסרת התקנה הזו שלנו ואת נהירתנו אל הקלפיות? איך לא תוקף אותנו ייאוש עמוק לנוכח העסקנות והרעות החולות שהפוליטיקה מביאה עימה ושבאופן עמוק הם חלק ממערכת ההפעלה שלה? אני יודעת. קל לאנשי רוח ללגלג על אנשי המעשה, אבל ידע כל איש רוח מתחיל כי בעולם המעשה מתלכלכים. ככה זה. ומי שלא מלכלך את הידיים גם לא מזיז דברים. ובכל זאת, נו, התקווה הזו ש'אולי אפשר אחרת', נולדת מחדש. שוב ושוב. משהו מאוד בסיסי במערכת ההפעלה של האנושות דפוק, כלומר אופטימי.
ובכן, אני שמחה לבשר שלאחר מחקר שביצעתי בעזרת מכון הסקרים המהימן 'בתאל את בתאל', על מדגם מייצג* (*הסקר נערך בקרב ארבעת חבריי לדסק) נמצא ההסבר לתופעה. קוראים למחלה הזו אלקטורמניה. תסמיניה הבולטים: אשליית גדלות, הזיות ובעיות בבוחן המציאות. תופעות לוואי: שלשול פתקאות.
האם יש תרופה למחלה הזו? חבריי הרדיקליים יטיפו לאי־הצבעה. דפוק את השיטה. התנגדו לממסד. אל תיתנו לזה יד. האם פסימיות היא התרופה? האם אי קשירת חייך האישיים עם נבחרי הציבור הוא הפתרון? והאם חוסר הצבעה משמעו אדישות או אקטיביזם סמוי? חברי הרדיקלי אמר שהוא לא יודע. פשוט נקעה נפשו מנבחרי הציבור. הוא לא רואה טעם לקשור את חופש הבחירה שלו בהם.
"פוליטיקה זה החיים", יאמר לי חבר אחר. הכול קורה שם. גם השחקנים הכי טובים בעיר, גם המושכים בחוטים, וגם האנשים הכי גדולים, שהרי כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו. לכו, תצביעו, תיהנו מהמשחק, השתתפו באשליה. זה חינם. כלומר על חשבונכם.
