בבית הכנסת 'בית ציון' בבוסטון, הנגישות היא ממש דת. בכניסה לבית הכנסת מונחות זכוכיות מגדלת למתקשים בראייה, מכשירי שמיעה למתקשים בשמיעה, וספינרים המסייעים לשמור על ריכוז לסובלים מבעיות קשב וריכוז. בפתח בית הכנסת ישנן שתי מזוזות. אחת בגובה הרגיל, ואחת בגובה נמוך ליושבים על כיסא גלגלים. בתוך בית הכנסת יש, לצד הסידורים הרגילים, סידורים באותיות גדולות, וכיסאות מיוחדים לבעלי צרכים מיוחדים. בקידושים שמתקיימים בבית הכנסת יש שולחן עם מאכלים לבעלי אלרגיות ורגישויות למאכלים. לצד הרגישויות הללו, גם ההתייחסות למשפחה היא מאפיין דומיננטי בבית הכנסת הזה ובבתי כנסת רבים אחרים בעיר ובארה"ב בכלל. יש פינות משחק לילדים, שירותי בייביסיטר, פינות החתלה, פינות הנקה וכיסאות תינוק.
ועדיין, אם נכה אורתודוקסי יגיע ל'בית ציון' תהיה לו בעיה, כי המעלית לבית הכנסת אינה מעלית שבת. כן, בית ציון איננו בית כנסת אורתודוקסי. אילו הייתי מציין את העובדה הזאת בקטע הקודם, ייתכן שהייתה לכך השפעה על חלק מהקוראים. לא התפללתי ב'בית ציון' בשתי השבתות האחרונות, שבהן שהיתי בבוסטון, אבל מסיור תיירותי בבתי כנסת אפשר ללמוד גם כשמדובר בבתי כנסת של זרמים אחרים ביהדות.
מעבר לרגישות כלפי צרכים מיוחדים או משפחתיים, בתי הכנסת בארה"ב הם קודם כול ידידותיים ומזמינים באופן בולט לעין, ובשונה מלא מעט בתי כנסת בישראל. כל אורח זוכה מיד להתייחסות מאירת פנים, לליווי צמוד ולהזמנה גם לקידוש ולא רק לתפילה. ישראלים לא־דתיים שהיו איתי בשבועיים האחרונים בבוסטון התרשמו מכך מאוד. חלקם הצרו על כך שבסביבת מגוריהם בארץ אין להם בית כנסת כזה, שבו ירגישו אורחים רצויים גם בביקורים לא סדירים, בחגים או בשמחות.
סוגיית נגישותם ופתיחותם של בתי הכנסת בישראל לקהל הרחב היא לא סוגיה חדשה, ותמיד אפשר להסביר את הפערים בין בתי הכנסת בארץ ובתפוצות בהבדל בין להיות יהודי בארץ ובין להיות יהודי בחו"ל. היהודים בחו"ל צריכים להשקיע ביהדות שלהם פשוט כדי לשמור על יהדותם. בתי הכנסת שם מחזרים אחרי יהודים לא רק מסיבות חברתיות, אלא גם ממניעים הישרדותיים. המאמצים לחבר את הצעירים לתפילה ולקהילה אינם נובעים רק משיקולים חינוכיים, הם גם חלק מהמאבק לצמצום ההתבוללות. בישראל, לעומת זאת, היהודים לא צריכים את בית הכנסת כדי לזכור שהם יהודים. הם יכולים להסתפק ברחוב הישראלי, שכמעט בכל מקום נראה אחרת בשבת ובחג. החילוני בישראל יודע שגם אם בית הכנסת בשכונה שלו אינו ידידותי לסביבה, היהדות תהיה נוכחת בפרהסיה הציבורית שלו באופן כלשהו, ירצה או לא. ממילא הוא בדרך כלל פחות מוטרד ממידת הנגישות של בית הכנסת הקרוב לביתו.
אבל גם ההבדל הזה איננו תירוץ מספק כדי להימנע מחשבון נפש על מידת הנגישות והידידותיות של בית הכנסת בישראל. בשורה התחתונה, אם אנשים שאינם דתיים חשים מנוכרים לבתי הכנסת בסביבת מגוריהם, הם חשים ניכור גם כלפי היהדות. ניכור כלפי היהדות מוביל במקרים רבים גם לבורות, ומכאן קצרה הדרך לחששות מהדתה. אפשר וצריך לגרום לכך שבתי הכנסת שלנו בארץ יהיו נגישים יותר ומזמינים יותר. לא בשביל 'לעשות נפשות' ולהחזיר בתשובה, אלא פשוט כדי לגרום ליהדות בישראל להיות יותר ידידותית ופחות מאיימת.
אחת הסיבות להתמעטות בתי הכנסת הידידותיים בארץ, היא תהליך ההסתגרות של הציונות הדתית. חלק גדול מהציבור הדתי־לאומי נטש את הערים הגדולות בישראל לטובת יישובים דתיים הומוגניים או שכונות דתיות. יש עדיין ציבור דתי־לאומי גדול בערי גוש דן, אבל רובו חי בריכוזים דתיים ובערים מסוימות. בערים רבות חסרים בתי כנסת שייתנו מענה מזמין וידידותי לחילוני הממוצע שאיננו מתכוון לחזור בתשובה, אבל כן מעוניין לטעום קצת יידישקייט בימים מסוימים בלוח השנה או בתחנות מסוימות בחייו האישיים. הגרעינים התורניים לסוגיהם מנסים לתת לכך מענה, אבל חלקם חרד"ליים מדי עבור הציבור החילוני.
וכמו בסוגיות אחרות, גם כאן הפתרון נמצא קודם כול בערבוב. היהדות תהיה מאיימת פחות כשיותר אנשים דתיים יחיו לצד אלו שאינם דתיים. ככל שיהיו יותר סוגים של דתיים בערים ויותר יישובים מעורבים, כך יהיו גם יותר סוגים של בתי כנסת, ויותר מסורתיים וחילוניים יוכלו למצוא בית כנסת כלבבם, גם לביקורים נדירים ולא מחייבים.
היכרות מונעת ניכור
הערבוב והמפגש הם מענה לא רק לסוגיית בתי הכנסת ותדמיתה של היהדות, אלא גם להרבה סוגיות חברתיות. החיים ביחד מייצרים הזדמנויות למפגש ידידותי יותר עם אורח חיים אחר, להתמודדות עם מתחים חברתיים, ולשיכוך חרדות מעמדות שונות.
הארגון שבמסגרתו הגעתי לבתי הכנסת בבוסטון הוא ארגון 'מעוז', שמבקש לקדם את החוסן החברתי־כלכלי של ישראל באמצעות בניית רשת מגוונת של מנהיגים הפועלים יחד באופן ממלכתי. הגיוון בתוכניות של הארגון הוא גם ברמה השבטית וגם ברמה התעסוקתית. משתתפים בהן דתיים וחילוניים, חרדים וערבים, מהמגזר הציבורי, העסקי, החברתי והתקשורתי. במשך שנה שלמה עסקנו בהכרת השבטים והמגזרים, בלימוד הבעיות החברתיות והכלכליות, ובדרכים השונות להובלת שינוי באמצעות שיתוף פעולה בין שבטי החברה ומגזרי התעסוקה.
אחרי שנה שלמה ביחד, זה כבר לא היה מוזר לשבת בסעודת ליל שבת משותפת ולשמוע דרשה לא רק מדוברים דתיים ולא רק מדוברים יהודים. ב'מעוז', מתנחל דתי וערבייה ישראלית, חילונית וחרדי, הם לא התחלה של בדיחה אלא תיאור שגרתי של עוד אחת מקבוצות הלמידה. התוכנית של 'מעוז' לא מנסה להביא לשינוי הזהות האישית או לפגוע בהשתייכות השבטית. במידה מסוימת היא אפילו מחזקת אותן. היא כן מבקשת לייצר חיבורים בין שבטים ומגזרים, להתמודדות עם אתגרים חברתיים המשותפים לכולם ולהמשך בניינה של המדינה. על הדרך גילינו שוב את כוחו של המפגש בהתמודדות עם הפחד, ואת כוחה של ההיכרות בהפחתת הניכור. 
