אפילו הצעת החוק המינימליסטית בדבר גירוש משפחות המחבלים בתוך יהודה ושומרון התקבלה אצל נתניהו בחמיצות. בנט ושקד נאלצו לכפות אותה עליו, ומסיבות פוליטיות הוא העדיף לומר בעל כורחו אמן. את הסיבה לחמיצות הזאת, שנתניהו היה מנוע מלפרט, פירש למענו ראש השב"כ נדב ארגמן. לפי הפרסומים הוא סבור ש"במקום לייצר הרתעה שתפחית את פיגועי הטרור, החוק רק יחריף את המתיחות ביהודה ושומרון".
ממה נפשך: אם החוק ייצור מתיחות ויעורר זעם, אות הוא שהחוק כואב ולכן מרתיע, והוא עשוי לגרום לפחות לחלק מן הרוצחים לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים לבצע את זממם; אם הוא חסר משמעות, מדוע שיעורר מתיחות מיוחדת? מלבד זאת, האיום ב"החרפת המתיחות" ובמהומות צפויות חוזר אצלנו בכל פעם מחדש. כך היה לפני הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. כך היה גם לפני העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. האיום הזה מתברר כמעט תמיד כאיום סרק, אבל גם לו היה אמיתי – הרי בשביל זה בדיוק יש לנו שב"כ.
הסיבה האמיתית להתנגדותו של ראש השב"כ לחוק היא שהוא אמנם נאבק בטרור, וברמה הטקטית נוחל הצלחות, אבל ברמה האסטרטגית הוא פוחד פחד מוות מלנצחו. הוא מעדיף טרור על אש קטנה ובשליטה יחסית, מאשר טרור ממוגר. לא נתניהו ולא ראשי מערכת הביטחון שואפים להכרעת הטרור הערבי. הם מסתפקים בהכלה. זו הסיבה להתנגדותם לחוק. לטעמם הוא עלול להכאיב למחבלים קצת יותר מדי.
מטרת־העל של נתניהו וראשי מערכת הביטחון היא לשמור בכל מחיר על "שקט תעשייתי". המערכת הגיאופוליטית שלנו, שעוצבה בהסכמי אוסלו, עומדת להתפקע, ומכך בדיוק הם חוששים. הם פוחדים משינוי יסודי של המצב. הסתירות הפנימיות של המערכת הגיאופוליטית הזאת הולכות ונחשפות, והן מאיימות עליה בפיצוץ מבפנים. די להזכיר כאן לדוגמה את האבסורד המדהים של העברת מזוודות הדולרים לחמאס. כשהלחימה בטרור מחייבת את פרנסתו; כשראש השב"כ מעדיף טרור על אש קטנה מאת הכרעתו; כשהמאבק בטרור מחייב תיאום עם אבו־מאזן שמבחינתו הטרור הוא ההצדקה היחידה לשלטונו – אות הוא שהמערכת הגיאופוליטית כבר לא מצליחה להכיל את סתירותיה. שאנחנו חיים על זמן שאול. שבקרוב יבוא הפיצוץ.
בנימין נתניהו חי על זמן שאול. הוא מכבה שרפות, מגיב להנחתות, סותם פרצות ומושך את השמיכה הקצרה, פעם לכאן ופעם לשם. נתניהו, שורד בנשמתו, מנסה להחזיק חזק במושכות של סוס שהולך ויוצא משליטתו. הוא עושה הכול כדי לדחות את הקץ. אמנם הוא התמחה בעמידה בלחצים, בהחזקת המערכת ביציבות, בבלימת תהליכים, אבל למציאות יש דינמיקה שלה.
אי אפשר לבלום לעד. כל מערכת מדינית ממצה את עצמה בשלב כלשהו. שום דבר אנושי איננו עומד לנצח. כשם ש"אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים", כמו שאמר הפילוסוף היווני המפורסם, כך אי אפשר לעצור את התפתחות ההיסטוריה. בהיסטוריה אין לאיש זכות לעמוד במקום אחד לנצח. אין בה מקום לקיבעון ולשיתוק.
כשאין נכונות לפרוץ, כשאין אומץ להכריע, הלחצים הולכים ומתגברים, סתירות פנימיות נוצרות ומתעצמות, שרפות פורצות ומחמירות, אירועי טרור מחריפים. הלחץ על המערכת גובר ובסופו של דבר הלחצים מנצחים את כל מי שמנסה לעמוד בדרכם.
הקיבעון של חמישים השנים מאז מלחמת ששת הימים זועק כולו להכרעה. השקר של "הלאומיות הפלסטינית" מתחנן לעבור מן העולם. המציאות הבינלאומית והמזרח־תיכונית אינה מאורגנת, והיא פתוחה לכל יוזמה, לכל רצון חופשי שנכון להכריע. הכול פתוח ואפשרי למי שיודע את דרכו.
חלון ההזדמנויות של הממשל האוהד בארה"ב עלול להסתיים בקרוב, אבל נתניהו עדיין בחפירות. מתבצר בבונקר. הוא אינו עשוי מהחומרים שדוד בן־גוריון היה עשוי מהם. הוא לא פורץ דרך, הוא לא מסוגל לעצב מציאות אלא רק לשמר אותה.
נתניהו חי על זמן שאול. גם המלך שאול, משבט בנימין, חי בזמנו על זמן שאול. הוא נמנע מלחסל את אגג מלך עמלק כמצוות הנביא. חולשה משפחתית. הוא נבחר להוליך את ישראל להגשמת ייעודו, אבל לא עמד במבחן, וכשל בדרך. מלכותו ניתנה לרעו הטוב ממנו. עידן שאול יצטרך לפנות את מקומו לעידן דוד, שלא "שקט תעשייתי" היה בראש מעייניו, אלא "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". להיסטוריה אין סנטימנטים; את מי שמעכב אותה היא יודעת לסלק מדרכה.
