מתנגדי החיסונים היו יכולים להצליח יותר. הם פשוט לא חשבו עד הסוף על המיתוג שלהם. מבחינה עניינית, העמדה שלהם מסוכנת וגם מופרכת להפליא. אך עמדות מופרכות לא פחות קנו אחיזה איתנה בדעת הקהל, באמצעות שיווק מתוחכם. גם הם היו יכולים להצליח.
איך היה אפשר למכור לציבור קמפיין אנטי־חיסונים? אפשר היה להתחיל בטענה שהחיסונים הם קנוניה דכאנית של הממשלה למַשטֵר את גופם של האזרחים, ובייחוד האזרחים הערבים. בשנת 2009 קבעה הכנסת בחוק ההסדרים שאפשר לשלול חלק מקצבאות הילדים מהורים שלא חיסנו את ילדיהם. ארגון עדאללה, העוסק בזכויות הערבים בישראל, עתר לבג"ץ נגד החוק. העתירה הוגשה בשם עשר נשים בדואיות, והארגון טען שהחוק מפלה את האוכלוסייה הבדואית בנגב. עשרה אחוזים מהילדים הבדואים בנגב אינם מחוסנים, ואנשי עדאללה טענו שזה רק משום שאין להם שירותים רפואיים נאותים. מכאן אפשר היה להוציא כותרת: הדרישה לחסן היא גזענות נגד ערבים. הכותרת הזו שקרית כמובן, משום שבג"ץ דחה את העתירה, ומשום שהמדינה עושה הכול כדי שהילדים הבדואים יחוסנו, למען עתידם ובריאותם. אך אלו בסך הכול עובדות, ומה אכפת לנו מעובדות. קל היה להציג את החיסונים כקנוניה ציונית לדיכוי ילדים בדואים.
את המידע בנוגע לבדואים מתבקש לפרש אחרת מעדאללה, בפרשנות פחות חשדנית ויותר סלחנית. ברוח כזו אפשר גם להתייחס לרעיונות שעלו (ולא מומשו) בממסד הישראלי של שנות החמישים, למנוע תלושי מזון מעולים שלא יחסנו את ילדיהם. בהיסטוריה של החיסונים, כמו בהיסטוריה של כל דבר, נוכל למצוא רעיונות פסולים וגם מעשים בעייתיים, שחלקם נבעו מרצון טוב (וחלקם לא). בכל מקרה, זה לא באמת קשור ליחס שלנו היום לחיסונים. אך מי שירצה לתפור מהחומרים הללו קמפיין מתסיס כנגד החיסונים – לא יתקשה לעשות זאת.
על הדרך אפשר לציין שבכל העולם המתפתח, החיסונים היו מזוהים לפני מאה שנה עם השלטון הקולוניאליסטי הזר. האירופים מיהרו לחסן את הילידים באזורי שליטתם, בעיקר את הילדים, ובדרך כלל בלי לטרוח לבקש רשות מהוריהם. במקומות שהם הסבירו משהו להורים, אלו נבעתו עוד יותר: הרעיון להחדיר גורמי מחלות לתוך גופם של ילדים רכים נראה להם כמו ניסוי מטורף בבני אדם. ובכן, זו ההיסטוריה האמיתית של החיסונים, וזו המורשת שנכרכה בהם: קולוניאליזם, גזענות, התנשאות ודיכוי. האם אפשר להתפלא על אנשים שמסרבים לעמוד בסך ולהחדיר לגוף ילדיהם את המורשת הנוראה הזו?
אם מתאמצים מאוד, אפשר למצוא כאן גם זווית מגדרית. סוציולוגית מאוסטרליה, נעמי סמית, גילתה שמרבית הפעילים ברשתות החברתיות נגד חיסונים הם למעשה פעילוֹת: נשים נוטות הרבה יותר מגברים לכתוב נגד חיסונים. את העובדה הזו אני מניח שאפשר לפרש בהרבה דרכים. יכול להיות שבאופן כללי נשים נוטות יותר לכתוב בנושא חיסונים לילדיהן, כך שאולי נמצא רוב נשי גדול גם בין אלו שכותבים בעד חיסונים. אך כמה קל לבודד את העובדה הספציפית שגילתה סמית ולהשתמש בה ככלי תעמולה: כיוון ששוללי החיסונים הם בדרך כלל שוללות חיסונים, ההסברה הנרחבת בעד החיסונים היא למעשה הסתה אנטי־נשית, הבּזה לנשים ומנסה להציג אותן כאנטי־רציונליות.
מתנגדי החיסונים: בינינו, הניסיון שלכם לשכנע בטיעונים רציונליים לא הצליח מי־יודע־מה. יש לזה סיבה פשוטה: הטיעונים שלכם חלשים. אבל מי צריך טיעונים רציונליים? פשוט תדביקו ליריביכם כינויים. תגידו שהם גזענים, קולוניאליסטים, הומופובים, מיזוגנים. תמציאו להם כינוי חדש, משהו כמו נטורופובים. תספרו איך רודפים אתכם, איך אתם בעצם מיעוט מדוכא, ובדרך המחוכמת הזו תרדפו את יריביכם ותסתמו להם את הפה. ואחרי ההכנה הרעיונית הזאת, אם מישהו יעז לכתוב משהו שלא לרוחכם – תתנפלו עליו, תקראו לו בשמות, תעשו לו שיימינג. הטקטיקות הללו עשו שירות מצוין לאחרים, ואין סיבה שהן לא יעבדו בשבילכם.
ברשת כבר אפשר למצוא די בקלות מחקרים על חיסונים ומשטוּר, חיסונים ושליטה ממסדית, חיסונים וגזענות נגד שחורים, וכן הלאה. החומרים כבר שם, מתנגדי החיסונים. הייתם צריכים רק לעשות אחד ועוד אחד, ולמכור לציבור איזו תיאוריית קונספירציה מעמדית דכאנית. אני לא יודע כמה אנשים היו מאמינים לכם, אבל מעטים היו מעיזים לכתוב אז נגדכם. עמדות מופרכות כבר זכו בדרך הזו להילה של קדוּשה.
עדיין לא מאוחר: אתם עדיין יכולים למכור את עצמכם לציבור כלוחמי חופש מדוכאים. כי גם אם האמת היא שחיסונים נגד אדמת וחצבת הם חשובים ויעילים מאוד, החיסון של הציבור נגד תיאוריות קונספירציה מעמדיות מלאות טינה הוא עדיין חלש עד אימה. שנאה היא עדיין המחלה הכי מידבקת בעולם.
