מנהיג, סחבק: חייבים להשאיר את באדיר בכדורגל

הדבר האחרון שאני חשוד בו בעולם הזה הוא היותי אוהד הפועל ת"א. באמת שלא מדובר כאן באיזה עניין מקרי, אלא להפך, שנים רבות של אהדה לקבוצה שלי, ניתבה אותי לדרך רחוקה מאוד מהשביל האדום.


אבל אם היה משהו שהיה גורם לי לקנאה, זה מספר 10 באדום, וואליד באדיר. תמיד בהליכה זקופה, תמיד למען הקבוצה. כשהוא מדבר, הרגשת שהוא אמר את כל הדברים שאוהד רוצה לשמוע, כשהוא על המגרש, למרות הטעויות בשנתיים האחרונות, הוא היה נוסך ביטחון.

7 שנים בהפועל פ"ת, עונה אחת בווימבלדון, 5 עונות במכבי חיפה, 8 בהפועל ת"א. חמש אליפויות, חמישה גביעים ושער באולד טראפורד. אין ספק, עם רזומה כזה בהחלט אפשר ללכת להשקיף על המרפסת.

במהלך דרכו המקצועית, כשהוחלט להעביר אותו מחלוץ לקשר אחורי, הוא קיבל זאת, התאים את עצמו ובלט. מאוחר יותר, כשכמעט במקרה התגלגל להיות בלם, הוא למד את התפקיד ביסודיות והאריך לעצמו את הקריירה, תוך כדי שהוא משמש בורג בהגנה יוצאת מן הכלל שתיזכר לדורות.

באדיר הודיע בדמעות: אני פורש מכדורגל

הוא היה חלק מהקבוצה הגדולה של מכבי חיפה, זאת שנהנתה בליגת האלופות (מי לא זוכר את הנפילה התיאטרלית מול אולימפיאקוס). נדמה שגם השנה שעבר באדיר בפרמייר ליג במדי ווימבלדון הראתה לו עד כמה רחוק אפשר לקחת את הגיבוש בחדר ההלבשה, כשתיאר את קבלת הפנים שכללה שריפה של הבגדים שלו ביום הראשון במועדון וכמובן את השער הנפלא בתיקו 1:1 עם מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד.

ואליד באדיר הוא איש חכם. הכדורגל תמיד היה המרכז, אבל גם העסקים, המשפחה ובעיקר האידיאולוגיה. הוא בא לשחק כדורגל ולתת את הנשמה, בלי להתעסק במסביב. תמיד היה המוקד של חדר ההלבשה ושחקנים שהיו איתו תמיד חיפשו את הקירבה. בגלל הניסיון ובגלל הרצינות שצריך והצחוקים שעשו אותו למנהיג שהוא.

אתמול, בניגוד לסאגת הפרישה המתמשכת של ניר דוידוביץ', הוא עמד מול המצלמה, עצר את הדמעות כששתי ילדותיו על ידיו והודיע בקומה זקופה על פרישה ממשחק פעיל. אחרי כל כך הרבה משחקי דרבי שסיים כמנצח, הוא רצה עוד מזכרת אחת טובה, אבל לא קיבל אותה. הוא גם יודע שהתקופה שלו בהפועל ת"א, שזכורה לכל אוהד והגיעה לשיא בדאבל בטדי, כבר זיכרון רחוק, שעדיף לשמר ככה.

עכשיו מגיע החלק של הפועל ת"א ושל הכדורגל הישראלי בכלל. מעולם לא היה כאן שחקן ערבי שפרש וקיבל תפקיד מפתח. פרט לג'ימי טורק, שהיה לתקופה קצרה עוזר של משה סיני, לא ראינו כאן דמות שהצליחה להתבלט בצורה יוצאת דופן ומוערכת ע"י כלל עולם הכדורגל. להשתמש בבאדיר היום, כמאמן נערים צעירים, שיקבלו מאמן מהמגזר ויבינו את הגדולה שלו, יכול לשמש את כולנו בעתיד. מי ייתן שגם בנבחרות.

באדיר סלד תמיד מהדיבור על העניינים שמחוץ למגרש, אבל נדמה שהפעם הוא יכול לעשות את זה מבלי להיפגע. זה לא סוד שהשחקן רוצה לפנות לכיוון אחר, מחוץ למגרש, להתרענן קצת ולעשות חושבים לגבי העתיד. המטרה צריכה להיות פשוטה, בכל תפקיד - להשאיר אותו בעולם שלנו.

גם ההתאחדות לכדורגל יכולה לעשות דבר בעניין ולהתייעץ איתו. הרי מאמן הנבחרת תמיד דיבר בשיבחו, הוא מכיר מקרוב את הדברים החולים באמת בכדורגל שלנו ויותר מכך - הוא גם יודע איך לטפל בהם. הוא יעשה את זה כמו שהוא היה על המגרש - בצורה תקיפה, ישירה וכשצריך, גם מלטפת.

בראיון לאביעד פוהורילס, שבע שעות לאחר הזכיה בדרבי, אמר באדיר: "עזוב אותי עכשיו מהעתיד. בוא ניהנה קצת מהרגע. לפני שבע שעות נכנסתי הביתה אחרי כל הלילה המשוגע הזה. תן לי את המרפסת הזאת. זה החיים שלי. הילדות, האישה והפועל. לא צריך יותר. אני יושב, מסתכל על השמים ואומר 'אלוהים, תודה רבה‭.'‬ תודה לו, תודה לאבא, תודה לאמא, לאשתי, לילדות שלי. זהו, סגרתי את הכל. תן לי לשבת בשקט בפינה‭."‬

אז נכון, באדיר צריך לנוח קצת, אבל רק מעט. לך, תעשה חיים, תשב קצת על המרפסת. אבל אחר כך תקום, תכין את התיק וצא למגרש. לא העסקי, ההוא עם הדשא. זה שבמשך כל החיים עשה לך (וכן, גם לנו), רק טוב.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...