מינוס ומינוס, אתם יודעים. הפועל חוגגת אליפות צילום: אדי ישראל
והקיזוז, בהתחשב בתהליכים שעברו על המשחק בעשורים האחרונים, הוא רעיון לא רע בכלל. נכון, כהמצאה ישראלית הוא נראה כעוד קומבינה פרימיטיבית וכושלת. גם אבי לוזון ושטרן חלובה הם לא בדיוק הפרזנטורים האידיאלים. אבל כמהלך כלל יבשתי שיאומץ על-ידי אופ"א ויוחל על כל ההתאחדויות באירופה, הוא עוד עשוי להתברר כתרופת פלא לענף הפופולרי שמיהר לאמץ את הצדדים הרעים של הקפיטליזם ואיבד לא מעט מהרוח העממית שאפיינה אותו בעבר.
זה לא כל-כך הזוי כמו שזה נשמע: כי בכדורגל של היום לא הטובים מנצחים, תשכחו מזה, אלא העשירים. מספר הקבוצות, בארץ ובעולם, שיכולות לחלום על אליפות הצטמצם בעשורים האחרונים למינימום.
נתחיל בישראל: ב28- העונות האחרונות זכו כאן רק שש קבוצות בתואר, כולן משלוש הערים הגדולות - ת"א, חיפה וירושלים. מועדונים שלקחו אליפויות בעבר - הפועל ב"ש, הפועל כפ"ס, מכבי נתניה, הפועל פ"ת - כבר מזמן מחוץ לתחום (מאז מכבי נתניה ב1983- חוסלה למעשה הפריפריה בכדורגל הישראלי.( גם בציר משובח במחלקות הנוער והתמחות בטיפוח של טאלנטים צעירים כבר לא יעזרו להם, תמיד יקום האוליגרך שיחתום על הצ'ק ויגזור את דינם כקבוצות מרכז טבלה נצחיות, במקרה הטוב.
נמשיך באנגליה, שם המצב אפילו חמור יותר: רק הפאונדים מדברים. דרבי קאונטי, לידס יונייטד, נוטינגהאם פורסט, אסטון וילה, אברטון, אפילו ליברפול - כל אותן קבוצות שהסעירו את דמיוננו רק לפני כמה עשורים עם תלכידים של כישרונות מרהיבים מתוצרת בית ומנג'רים אקסטרניים, גיבורים מקומיים דוגמת בריאן קלאף, בוב פייזלי, דון ראווי ודומיהם - עברו למעשה תהליך של הכחדה דרוויניסטית. אוהדיהן המסורים, כמה עצוב, יודעים בוודאות כי לא יזכו שוב לחגוג במגרשם הביתי עם צלחת מוכספת. כי האליפויות באנגליה הולכות רק לשתי ערים - לונדון ומנצ'סטר (האחרונה שבאה מעיר אחרת היתה בלקבורן ב.(1995- כי אין לך יותר מקום אם אתה לא שייך למאיון העליון.
אין הפתעות באלופות. לא נמאס? צילום: רויטרס
בספרד (רק ברצלונה ומדריד), באיטליה (רק מילאנו) ובמדינות אחרות המצב לא יותר טוב. זה לא תמיד היה ככה. הכדורגל האירופי עובר תהליך של התמסחרות שעלול לעקר אותו מתוכן. הוא הופך מדרך חיים, דת ותרבות לעוד ענף בתעשיית הבידור, ע"ע ברצלונה של פפ גווארדיולה, באופן שמזכיר את מה שקרה למוזיקה הפופולארית.
אבל לא צריך ללכת כל-כך רחוק, אפשר לחזור ללוזון וחלובה. אם הייתי מישל פלאטיני הייתי מאמץ בשתי ידיים את המיזם המושמץ של הצמד. כמו שבתחילת שנות השמונים זוהה פוטנציאל ההרס של שיטת שתי הנקודות לניצחון והוחלט על מעבר לשלוש, כדי לתת רוח גבית לכדורגל ההתקפי, עכשיו הזמן לפעול נגד המחלה החדשה: ההגמוניה הבלתי מעורערת והבלתי
ספורטיבית של המועדונים האוליגרכים.
ואל תגידו לי שזה לא צודק, הרי אפילו יעקב שחר תמך בקיזוז כשארקדי גאידמק רכש כאן אליפויות במיטב כספו. שלא לדבר על האליפויות הקנויות של רומן אברמוביץ' בצ'לסי. תנו לנו לפחות לפנטז על אפשרות שנחזה עוד בימי חיינו באליפות נוספת של בני יהודה, מכבי נתניה או הפועל ב"ש. תנו לנו צ'אנס לחזור ולאהוב את הכדורגל האנגלי ולהתרגש שוב מאיפסוויץ,' נוטינגהאם ואסטון וילה. וכן, תקזזו את הקבוצות מת"א, חיפה, מנצ'סטר, לונדון, ברצלונה ומדריד. לא שאנחנו נאיביים, גם ככה הן ימשיכו לאסוף את כל התארים, אבל אם רק הכסף קובע - אז לפחות שיזיעו קצת יותר במאני-טיים. לא צודק? לא ספורטיבי?
נא להמתין לטעינת התגובות
