זה לא החום, זה התסכול
השרב הכבד גרם למילי בלום לחשבון נפש נוקב לגבי האובססיות שלה
ואלה המסקנות:
אלא שמפאת היותי נטולת כישורים מיוחדים כמו שירה, משחק או קריינות רצף לא הצלחתי להגשים את חלומי. לרגעים, חשבתי להלך בלי חולצה בשינקין, אבל גם זה כבר הפך נדוש. ככל שעברו השנים הבנתי שאיש כבר לא יגלה אותי. אף רוברטו לא יעצור אותי ברחוב ויחתים אותי על חוזה דוגמנות; ושום חיים פנחס לא יהפוך אותי לסלקטורית נחשקת.
גלגל ההצלה היחיד בעבורי הוא התהלכות בצלליהם של סלבז, בתקווה שמישהו מהם ישים לב אליי וישלוף אותי מעולמי האפרורי. אולי יום אחד דודי בלסר יעשה לי עיניים,
כשהייתי ילדה אבא שלי עבד בטלוויזיה והקפיד לקחת אותי לצילומים ולמאחורי הקלעים. מדי פעם גם היו הכוכבים מגיעים אלינו לביקור בית. אבל לא משנה כמה הם היו קרובים אלי, זה תמיד ריגש אותי. המחשבה שהאיש מהטלוויזיה צובט אותי בלחי (רק בלחי, יא מלוכלכים) גרמה לי להסמיק ולגמגם.
שנים אחרי, כשהתחלתי להסתובב בעצמי במחוזות סלביה-הרצגובניה, נוכחותם של האנשים האלה עדיין ריגשה אותי. העובדה שהמנחה ההוא מכיר אותי בשמי והשחקנית הזו מנופפת לי לשלום, גרמו לי עונג בלתי רגיל. אולי בגלל שחשבתי שהקרבה שלהם אלי הופכת גם אותי לקצת מפורסמת.
אנשים מפורסמים טורחים לפתח ולטפח במשך שנים פרסונה חיצונית, שאינה קשורה בהכרח למי שהם באמת. בגלל זה, לראות את הילד המופרע מתוכנית הנוער קונה חלב סויה ו-100 גרם קשיו בפיצוציה, פתאום הופכת אותו לנגיש יותר, אנושי יותר.
פתאום הפרסונה מתחילה להיסדק, ואולי, אם אשאר מספיק זמן בסביבה אגלה מישהו אחר בכלל. מישהו שרק אני אראה, לעומת כל השאר שעדיין יהיו תקועים בדמות ההיא מהטלוויזיה. ואז אולי נתאהב ונתחתן וגם אני אהפוך למפורסמת.
בניגוד לאגדת העם לפיה כל מהגרת מקרית גת או שדרות יכולה להפוך לכוכבת טלנובלה, יש עדיין הרבה מאוד אנשים שלא הפכו מפורסמים. ובכלל, אחרי שהפכת למפורסם נדרשות ממך יכולות בלתי רגילות להתמודד עם סיטואציות שאף אחד לא מכין אותך אליהן. למשל, חיטוט בלתי פוסק בחיים שלך. למשל, איזו פסיכית שנהנית לעקוב אחרייך. אהם.
בכל מקרה, חלק מהסיבה לתצפיות האובססיביות שלי נעוצה ברצון לגלות מה האנשים האלה יודעים שאני לא. מה הם עשו נכון שהפך אותם למפורסמים, ואני עוד לא גיליתי. ואיך לעזאזל הם עושים את זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
