אני גדלתי בבית של אמנים בו נסיעות היו חלק מהחיים. ובכל זאת מורשת ישראל היתה הדבר שהחזיק אותנו מאוחדים כל השנים בהן אבי נחום היימן חי בפאריז ובלונדון.
כאילו היה ברור לנו שלא משנה איזה שפה דיברו ברחוב בו גרנו, כשהגיע ליל הסדר היתה רק שפה אחת. משפחה סביב שולחן אחד הגדה וכמובן כל השירים והמסורת של פסח.
בשבילי ליל הסדר היה תמיד הלילה בו העזתי לפנטז שאהיה זמרת, עומדת לי על הכיסא ושרה מה נשתנה בקול גדול ורועד ומתבייש גם יחד.
אבל באותה שנה קסומה, 1972 ואני בת 11 בלבד, נסענו כמה משפחות לאמסטרדם ושם בתוך אניה קטנה שעגנה בנהר עשינו ליל סדר מדהים. מה שזכור לי במיוחד כרגע קסום זו התחושה שכל המבוגרים נשארים עד נורא נורא מאוחר ואנו הילדים נרדמים שמוטים על הברכיים שלהם ומותר ומותר הכל וכאילו אין מחר.
למרות זאת בבוקר האפיקומן היה מתוק מתמיד וזכינו לקבל צעצועי עץ בחנות הולנדית משובחת.
חג שמייח, בריאות, חירות ואושר ושתמיד נהיה זקופים וגאים במי ובמה שאנחנו. כל משפחה שבה ואיתה אתה חוגג היא המשפחה הכי נכונה לך בחג הזה.
