מן הוא בשוק: אוכל לבנוני באווירה ביתית
היה הקטע של בראשית. והמפץ הגדול. וגן עדן. אבל כמו שבמיתולוגיה ההינדית העולם ניצב על גב צב שניצב על גב ארבעה פילים, במיתולוגיה של השוק העולם ניצב על חציל
קבעתי עם ע' בכניסה לשוק. ע' היא פסיכולוגית, אוהדת ברצלונה וירושלמית בהתהוות. כן, שלוש סיבות טובות לא להיות חבר של מישהו. ועדיין. התחלנו לשוטט בסמטאות.
ע' אמרה ששווה לבדוק מקום בשם האגס 1. כן, כמו בשיר של אהוד בנאי. נו, זה עם היסמין. או־קיי, אני כנראה צריך להיות יותר ספציפי כי פתאום אני קולט שלבן אדם יש קצת יותר מדי יסמין בשירים. בכל מקרה, ברחוב האגס 1 (היום רחוב אליהו בנאי 1) יש חומוסייה חצי טבעונית או משהו כזה. אז ניגשנו. ירדנו במדרגות אל עבר הדלפק והצצנו בתפריט. מה שהתחיל בחומוס גרגירים ועלי גפן עם טחינה תמימים, הפך עד מהרה לקובה עם מילוי שבבי סויה וקציצות קינואה. מה אני אגיד לכם, לא נראה לי שאצל משפחת בנאי מישהו אכל קובה סויה בלי שינדו אותו.
נפרדנו לשלום מהאגס 1, והמשכנו לטייל תוך כדי חיפוש. או לחפש תוך כדי טיול. זה לקח דקה וחצי עד שהגענו ליעד. זה התחיל בשלט מוזר: 'מן הוא בשוק'. האם מדובר במסעדה ארמית? אולי זה צו חיפוש שהתיישן? זוג סועדים שישבו בחוץ ובדיוק סיימו את הארוחה הסתכלו עלינו ואמרו 'טעים פה'. הנחתי שזו לא העבודה שלהם, לפתות תל־אביבים נבוכים, ונכנסנו פנימה. כי להיכנס החוצה זה הרבה יותר מסובך. אז קודם כל בוא נסגור את עניין השם. זה אורי בחולם. ולגבי המסעדה, השם האמיתי שלה הוא 'manou בשוק'. מנו, כמו עמנואל.
בעלי המקום הם סופי ועמנואל (מנו). זוג צרפתים. ממארסיי. הוא ממוצא לבנוני. אחרי שחיו בצרפת ובמזרח הרחוק, עלו לארץ ופתחו מקום בשוק. הקונספט, התפריט, הכול זה מנו. הבעל. או ליתר דיוק, זה האוכל שאמא שלו הייתה מכינה. מטבח שרובו לבנוני. וכדי לשחזר את הטעם הלבנוני הכי טבעי, היה צריך להביא טבח ישראלי. ערבי־ישראלי.
ממשיכים. סופי, בעלת הבית, היא אישה נמרצת. חייכנית. ומתברר שיש לה קושי להגות את השמות הערביים. למרות שהיא ממארסיי. לך תבין. אז ג'מיל נקרא כאן ג'ימי. בילאל זה בילי, מוהנא זה מומו, וגם המלצרית לילך הפכה ללילי, כי ככה זה עם קלינאות תקשורת, אין אפליה.
הנה מה שהזמנו אצל מנו: מגש של מזטים, מרק קובה חמוסטה וחציל בתנור עם טחינה ובשר. נתחיל בסוף. האוכל פנטסטי. הכול טרי, הכול טוב. התפריט נכון ולטבח יש יד. יד זה הכי חשוב. הכול הוא עושה כאן. מה שטעמנו במגש היו חומוס ביתי, טחינה, מטבוחה־חצילים נהדרת, קוביות סלק, טבולה רעננה מלאה בירק, גזר בחריפות עדינה, סלט חציל קלוי בטחינה לבנוני, הידוע ברחבי העולם בשם הנפלא 'באבא גנוש'.
אני חושב שאם יהודה ברקן היה סלט הוא היה באבא גנוש. חגיגה. אחר כך הגיעו המנות. אני בחרתי במרק הקובה חמוסטה. נכון, הוא לא לבנוני, הוא כורדי, אבל איזה תענוג.
אבל הכי טוב עוד לא הגיע. מנת החציל בתנור עם טחינה ובשר שע' הזמינה. קרה כאן משהו בלתי רגיל. הרי חציל בטחינה זו כבר לא מנה. זה סמל. זה דגל, זה אות. זה תמרור אזהרה, זו נורה אדומה. אם יאיר לפיד היה מנה הוא היה חציל בטחינה. הכי ישראלי. הכי שבלוני. הכי לעוס. ואז מגיעים לחציל של מנו ואתה נזכר מה המנה הזו אמורה להיות. הכול מתחיל פה בחציל בלאדי שמנמן. טוב, לא הכול.
היה הקטע של בראשית. והמפץ הגדול. וגן עדן. אבל כמו שבמיתולוגיה ההינדית העולם ניצב על גב צב שניצב על גב ארבעה פילים, במיתולוגיה של השוק העולם ניצב על חציל. כשהחציל שלנו נכנס לתנור, עדיין היו שם שלושה מרכיבים נפרדים: הוא, הטחינה והבשר. אבל הזמן בתנור עשה קסם והפך אותם למנה. הכול עדין, הכול מלא טעם. זה הפלא של המטבח הלבנוני. שום דבר לא מוגזם, שום דבר לא צועק, ובכל זאת לרכות הזו יש המון טעם. יש בה חדות.
מגש מזטים, מרק קובה חמוסטה, חציל עם בשר וטחינה, פעמיים שתייה. 115 שקל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם