עבדים היינו - ונשארנו: כותבי nrg על עצמם
לוואטסאפ, לבצק, למזגנים, למרקים או לאייקונים. אמנם יצאנו ממצרים, אבל כולנו עבדים של מישהו, אפילו שיש לנו כזה כאילו
חמישה ימים. בין 13 ל-18 במרץ. זה הזמן המרבי שהצלחתי להחזיק בלי לשלוח אייקונים (רִגְשוֹנִים, בעברית, או סמיילים כ"שם גנרי") בוואטסאפ. וזה קרה רק כי קולגה נזף בי על כך ש"אם היינו קונסים את איריס בחצי שקל על כל אייקון שהיא שולחת, nrg היה קונה את אדלסון ולא ההפך". סירייסלי?! זעמתי, והחלטתי "להעניש" את כולם ולהפסיק עם המחוות המצוירות.
זה התחיל בהודעות שבהן אני מציינת את קיומו של האייקון באופן מילולי: "היי חברים (אייקון מחייך). אני יוצאת לאכול (אייקון של לחמניה+צ'יפס) מישהו רוצה משהו? (סמיילי תוהה)". שעות אחרי שהצפתי את הוואטסאפ בהודעות בסגנון זה, חבריי התחננו שאחזור לעצמי (אייקון של ידיים מתחננות)
כן, אני עבד לאייקונים ולא מתנצלת. מדובר ביכולת נדירה להעביר מסר קצר, באופן חזותי, צבעוני ומביע. לעיתים זה משמח ומצחיק (אייקון של קוף צוחק ומסתיר את הפה) ולפעמים לא שגרתי (אייקון של חייזר).
לא זכיתי באיייקון מן ההפקר. אף לא בא לי בירושה מאבי (לא, באמת. הוא עדיין בטוח שמחלקת הלשון של פלאפון קוראת את ההודעות שהוא שולח ומקפיד על שפה מליצית). כי ממקלדתי ומאצבעותיי נקרתיו וחצביו מלבבי (סמיילי המום). לחפש את הסימן המדויק כדי להביע רגש אינו דבר פשוט בכלל. נסו בעצמכם ותיווכחו: דמות גרפית אחת שמקפלת בתוכה כל כך הרבה מילים מיותרות.
אז מי שרוצה להמשיך ולשלוח הודעות אפורות ומשעממות שכוללות רק מלל (סמיילי ישן ונוחר) ולזלזל באייקוניסטים (אייקון מגלגל עיניים) – שיתכבד (אייקון של נערה עלאית ומתנשאת). אני חושבת שאין כל רע בקצת יצירתיות ויזואלית. אנדי וורהל שעיצב את דמותה של מרלין מונרו כאייקון וכך גם הנציח אותה היה הראשון שזיהה שמילים לא תמיד מספיקות. קראו לי ממשיכת דרכו (סמיילי קורץ).
יואב פרידמן / עבד למכבי תל-אביב
היו ימים שמכבי תל אביב הייתה הקבוצה של המדינה, אבל הם חלפו. כיום רוב הישראלים לא מרגישים שמכבי מייצגת אותם באופן כלשהו. כי עם השנים הקבוצה הזו הפכה ללגיון זרים - חבורה של שכירי כִּדּרור שיודעים לשחק כדורסל, אבל לא יודעים עברית. האימפריה הצהובה, שבעבר
מקבוצה של כ-ו-ל-ם, הפכה מכבי לקבוצה כמו כולן. הכסף מדבר. אם אפשר לקנות שחקנים רק כדי לייבש על הספסל ביד אליהו, אז למה לא? אם שחקן מצליח בקבוצה יריבה, אז בשנה הבאה הוא ימצא את עצמו מול הצעה צהובה שלא יוכל לסרב לה. ככה זה, בקבוצה שבה הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, אלא הדבר היחיד שחשוב, ההוגנות לא משחקת תפקיד. היא יצאה בחמש עבירות.
את כל זה אני יכול לדקלם בלי בעיה. אני אפילו יכול לעמוד מאחורי הדברים האלה. אבל במחילה, לא בימי חמישי בערב. כי כשמכבי משחקת, אל תבלבלו לי את המוח, ותנו להיכנס לאטרף: חולצה צהובה, מכנסיים צהובים, צעיף וטלוויזיה לצעוק עליה (היי, מישהו צריך לסדר פה את ההגנה). אלה שעתיים בשבוע שאסור לדבר איתי, אסור להתקשר אליי, ואסור אפילו לראות אדום ברקע. ושמישהו ישנה כבר את הצבע בלוגו של האתר הזה, ראבק.
אלי ברק / עבד לוואטסאפ
עבד? אני לא עבד של שום דבר. אני אדם נורמטיבי ששולט בעצמו ולא נותן לפיתויים כאלה או אחרים לשלוט בו. אבל לצורך הכתבה החלטתי לפנות למישהי שמומחית
מכיוון שלא הייתי בטוח מהו הדבר שבשבילו אני חי, התייעצתי עם אשתי והיא, בלי למצמץ, שלפה מיד "לוואטסאפ". אמרה, אבל בלבי ידעתי שזה ממש לא נכון. אני לא עבד לוואטסאפ, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה. אבל עם אשתי לא מתווכחים, כי היא תמיד צודקת, ואז החלו להתגנב ספקות ללבי.
פתאום נזכרתי במקרה הבא: קבוצת הוואטסאפ של המילואים היא קבוצה שרוב הזמן רדומה ולעתים רחוקות מתעוררת לחיים ושוב חוזרת לנמנם. כשכמה מהחבר'ה נפגשו לצפייה בכדורגל הם העלו תמונה כשבקבוקי בירה בידיהם. מיהרתי להגיב, ואז אחד מהבליינים כתב "התערבנו שאלי ברק הראשון שיגיב". החרשתי.
זמן לא רב אחר כך, הדלקתי את המכשיר עם צאת השבת. באחת הקבוצות התנהל דיון שבסיומו כתב אחד המשתתפים
חזרתי לאחותי. "תקשיבי", אמרתי לה, "יש מצב שאני מכור, עבד לוואטסאפ. מה עושים? מה לוקחים?" "השלב הראשון בתכנית הגמילה של 'מכורים אנונימיים' זה שלב ההכרה בהתמכרות. רק המכור יכול להכריז על עצמו שהוא כזה", היא הסבירה.
המממ... לא יודע אם אני סתם משתמש הרבה או שאני באמת מכור לאפליקציה. מתלבט. יודעים מה? חכו דקה, אני רץ להתייעץ עם כמה חברים - בוואטסאפ.
אלעד טנא / עבד לבצק
כן, כן, אני יודע שבישראל 2014 צריך להיות פריק של הפקות ספורט גרנדיוזיות הסותמות ערים שלמות – טריאתלון/ מרתון/ מרוץ שליחים/ איש הברזל. מסיימים חצי מתים ומעלים מהאמבולנס סטטוס ש"אין על החיים האלה".
זה ממש לא פשוט לצאת מהארון, ועוד ערב חופשה כפויה של שבוע, אבל אני הולך לעשות את זה: אני אוהב בצק, מאוד אוהב. מכור. רוצים
הכל התחיל בגיל חמש. משפחה פולנית. מהר מאוד הבנתי ש"ילד טוב משאיר צלחת ריקה" ושלא הציונים יקבעו אצל סבתא, אלא רק ניקיון מוחלט של הצלחת ובקשה של מנה נוספת יגררו קריאות התפעלות מהילד הנהדר. ולהזכירכם – סנדוויץ' פולני מורכב משתי פרוסות לחם שחור - וביניהן פרוסת לחם לבן.
הילדות עברה ויצאתי לי לדרכי. לצד מסעדות פועלים ושיפודיות שהעניקו פיתות חמות חופשי ואף טרחו למלא את הסלסלות הריקות, נחשפתי גם לסלט קיסר (שמי ששבע ממנו משקר) ולמסעדות גורמה פלצניות עם מנות מיניאטוריות שאמורות היו לפתח לי את החך. במקום זאת – הן סייעו לי לחדד את הזהות שלי כאיש הבצק. אז שבוע של לחם עוני? נו, לפחות הוא מבצק. עדיף על עוד מנת גורמה.
יונתן אוריך / עבד לשגרה
דקה אחרי שעלה הרעיון לכתבת "כולנו עבדים" כבר שאלו אותי מתי אגיש את הטקסט שלי על ההתמכרות לאלכוהול. כן, כולם כבר יודעים, אבל אם חושבים על זה, יש בזה גם יתרונות: כמו למשל שאיני צריך לחשוב כשמבקשים ממני לכתוב למה אני משועבד.
אבל כשאני חושב על זה לעומק, איני עבד לאלכוהול, אני יכול להסתדר גם בלעדיו. האלכוהול הוא חלק משעבוד גדול יותר שמלווה את חיי: השעבוד לשגרה. הו, השגרה הברוכה - מקור החמצן שלי. הסיבה שאני
כי אני, יונתן אוריך, עבד לשגרה. קשה לי לעבור בין עבודות, קשה לי לשנות את הפאב הקבוע, קשה לי להחליף את סוג הטבק, קשה לי לשנות את סוג הסידור שבו אני מתפלל (ולכן אני לוקח אותו מהבית גם אל בית הכנסת), קשה לי לקום מוקדם מהרגיל, קשה לי גם לאחר את שעת ההתעוררות וקשה לי לנסוע למקום שאליו אינני רגיל לנסוע.
עבורי, כמו עבור הרבה אנשים אחרים, חסידי השגרה, היומיום האפרורי הזה הוא החמצן שלנו. בלעדיו אנחנו יוצאים מהכלים. אם החופש ארוך מדי, או אם קפצה עלינו תקופת חגים, אנחנו השגרתיים עלולים להגיע עד כדי התאבדות, או לכל הפחות דיכאון. דיכאון עמוק וסמיך שמזכיר לנו שהיה יכול להיות לנו טוב יותר אם רק היינו קמים באותו זמן ונוסעים לעבוד באותו המקום ועושים את אותם הדברים אבל לאט, עד שאנחנו מגיעים הביתה.
ואז ובבית, במקפיא, יש וודקה. וכוסית הוודקה היומית הזו היא הגרנד פינאלה השקט שלי. הרגע שבו אני שובר את השגרה הקטנה שלי. בלילה על המרפסת, עם הכוסית ביד, אני מצליח קצת לצאת מתוך עצמי ומכל האפור. לחשוב קצת מחוץ, להתנתק קצת מהלחץ, להחזיר את הפרופורציות - ולו לכמה רגעים של אדי אלכוהול בתאי המוח. וכמובן, לעשות את זה כל ערב, כבדרך שגרה.
אלכס נירנבורג / עבד למרקים
יום קיץ לוהט של חודש אוגוסט. קרוב ל-40 מעלות בצל. ארוחה משפחתית במסעדה. כל הנוכחים כבר יודעים איזו שאלת מחץ תגיע עכשיו. המלצרית עדיין לא. "סליחה, אולי יש לכם מרק?" "מרק?", היא משיבה בקול
ובכן, הגיע הזמן להכריז: אני עבד למרקים. לא אוותר על הזדמנות לפשוט על המאכל הנוזלי והסמיך בשום מזג אוויר. גם הטעם לא ממש משנה: פטריות, ירקות, בשר, סיני, תאילנדי, אירופאי או אסקימואי – הכול נשאב לתוך הקיבה בהנאה מוחלטת.
תחילה המבטים ההמומים של הסובבים עוד הפריעו. כשצלחת חמה הייתה נוחתת על שולחני ביום שמש לוהט, איש לא היה נשאר אדיש לתופעה. המבטים שידרו לי בבירור את המסר הבא: "מי המשוגע הזה שאוכל מרק בשיא החום? איפה האנשים עם החלוקים הלבנים כשצריך אותם".
אבל היום זה כבר ממש לא מזיז לי. חושבים שזה לא שפוי? בעיה שלכם. אני אוהב מרקים בכל מצב ומזג אוויר. אתם מוזמנים להצטרף, יהיה לוהט.
רז ישראלי / עבד למזגן
מרגע קבלת המשימה ועד הגשת הטקסט התלבטתי על מה לכתוב. הרשימה מכובדת ומסועפת, וחלק ממנה אף לא אעז להעלות על הדף. זה מתחיל בהיותי מעשן למעלה מחצי הזמן שאני חי (פלוס ארבעה ניסיונות לא מוצלחים להפסיק), ממשיך בכמויות קפה לא סבירות בעליל (קלישאה של עיתונאי, הא?), וכולל גם התמכרויות פחות מזיקות כמו ניקיון אובססיבי (כל שישי ספונג'ה, אמצע השבוע עובר על כל הבית עם מגבונים) או מוזיקה (החל ביקיצה וכלה בעובדה שקשה לי להירדם בלי משהו ברקע).
יום הדין הגיע. הגברתי את עוצמת המזגן מתוך שינה, התעוררתי לקפה וסיגריה ראשונים, בעיניים טרוטות העברתי טישו על המסך שנדמה היה לי מאובק, בחרתי את אלה פיצג'רלד ולואי
ואז זה היכה בי. לפני הסיגריה הראשונה של הבוקר, לפני הקפה, לפני הבחירה באלה או בילי או קולטריין, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את הטמפרטורה לעשרים מעלות.
מזגן, רבותיי, מזגן! ההמצאה הטובה ביותר של המאה ה-20, שלעומת המצאות רבות אחרות לא השתכללה במיוחד, וזו בשל העובדה הפשוטה שמדובר בהמצאה מושלמת, הכרחית, מתבקשת, מופלאה וממכרת עד אימה ועונג.
מרגע כניסת ה"אביב" ועד לרגע קבלת הסו-קולד-חורף הישראליים – כלומר, משהו כמו תשעה-עשר חודשים בשנה - אני צמוד למזגן פועל ומכור לאוושתו השקטה, המבשרת קור רוח ושפיות זמינה, בלחיצה פשוטה על שלט טיפש. בלי אפליקציות, בלי כפתורים חכמים ובלי להזיק לי בכלל, המזגן שלי הוא חבר כל כך טוב והתמכרות כל כך חזקה, שעכשיו כשאני חושב על זה – אולי אם היו מאיימים לקחת לי אותו אם לא אפסיק לעשן, הייתי מצליח. לא זוכר מה זה לחיות בלי ולא רוצה לדעת. מזגן, אני שלך לנצח. קח אותי למחוזותיך היבשים והקרירים, עבדך הנאמן.
שירית כהן / עבד לכרטיס האשראי
לנצל יום פנוי כדי להסתכל בחלונות הראווה, לקנות בגדים לבן זוג ולילדה בכל הזדמנות ואפילו לקנות מתנות בלי אף סיבה מיוחדת, אלו הדברים שממלאים אותי אושר.
כי איך אפשר לא לקנות את השמלה המתוקה בשילב ואיך אפשר לוותר על הנעליים ההורסות שראיתי עכשיו (למרות שיש לי כבר שבע זוגות די דומים בבית)? ככה זה כשאתה עבד
יש משהו מהפנט בחנויות הבגדים, בשמלה חדשה שיכולה לשפר את המצברוח ליום או יומיים או בעגילים חדשים, שאיתם השמחה יכולה להתמשך לפחות לשבוע ימים. אבל כמובן שמיד אחר-כך, כשה״היי״ נמצא בירידה, צריך לקפוץ לקניון לאזן את המשוואה. הפעם אפשר לקנות מתנות למטפלות שאני לא באמת אוהבת, אבל נו שיהיה, זה בטח יעשה את הקטנה שלי מאושרת.
ואם אין כבר כסף לקנות משהו גדול, אפשר להסתפק בקפה ״טוגו״ בדרך לעבודה שיעזור לשפר את ההרגשה, כי עוד 20 שקלים ירדו והמינוס בינתיים תפח – אבל יש לי משהו חדש ביד. חדש!
אוקסנה קולצ'ין / עבד לפרסומות
מודה, מאז ומתמיד הייתי עבד לפרסומות. בזמן שאחרים מנצלים אותן כדי ללכת לשירותים או להביא עוד קערת פופקורן, אני נשארת מרותקת למסך. לא פעם זה יצר ויכוחים ביני לבין החבר שלי שרצה להעביר לערוץ אחר ואני התעקשתי לצפות בפרסומות. ואז מצידו תמיד הייתה עולה השאלה: "עוד פעם שטיפת מוח הזאת?"
נכון, פרסומות הן אמצעי למכירת מוצר או לקידום אג'נדה, והמפרסמים יודעים ליצור חיבור בינך לבין המוצר בצורה חכמה מאוד. שלושים שניות האלה יכולות לשנות את חייך ולגרום לך לא להירדם בלילות, רק כי אתה פתאום ממש רוצה משהו שאתה לא באמת צריך.
אבל מצד שני הפרסומות ממלאות אצלי צורך של מציאות מדומה, אפקט דומה שסרטים וסדרות יוצרים אצל אחרים. הן מציעות פסק זמן מהכל ומאפשרות לחוות עולמות אחרים, בהם העצמי אינו כמו שהוא במציאות. דרך הפרסומת אני יכולה להתרגש. תראו את הפרסומת הזו לדאודורנט AXE שכל כולה "תעשו אהבה ולא מלחמה" ב-60 שניות. כל פעם מחדש אני מתרגשת בשביל הנשים בפרסומת, ומרגישה כאילו מישהו עשה מחווה רומנטית גם בשבילי.
פרסומות אחרות גורמות לך להרגיש יותר טוב עם עצמך, כי גם אתה מסוגל לתרום לעולם. תראו מה עשו ב-"Rainforest Alliance", ארגון חוץ ממשלתי הפועל לשמירת יערות הגשם. בצורה גאונית ובלא מעט הומור הם גורמים לך להבין שגם אתה יכול לתרום לשמירת יערות הגשם, מבלי להתאמץ.
ואם כבר אני מציגה את האוסף של הפרסומות האהובות עליי, הנה פרסומת נוספת שתגרום לכם לשנות את התנהגותכם ועל-ידי כך לתרום לזוגיות שלכם. במציאות בה רובינו מכורים לטכנולוגיה, כבר שכחנו איך זה לכבות את המכשיר ולהתחיל ליהנות מהמגע האמיתי עם בני האדם. אז הפרסומת החדשה של DUREX. תיהנו!
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם