כך הפך אדם נרקסיסט, אובדני וגנב למודל לחיקוי
כריס מקנדלס עשה היסטוריה כשיצא לערבות אלסקה כדי להימלט מהחיים המודרניים, נאבק לשרוד בטבע הפראי ולבסוף גווע ברעב. 22 שנה אחרי המסע שתועד בספר ובסרט פופולריים, מאות מטיילים מנסים מדי שנה להגיע לאוטובוס שבו מצא את מותו, רבים נזקקים לחילוץ, ולאחת מהם זה אף עלה בחייה
בשנה שעברה נזקקו לסיוע והצלה כתריסר "עולים לרגל", כמו שקוראים תושבי העיר הסמוכה הילי בזלזול למאות המטיילים שמגיעים אל האוטובוס מדי שנה מאז 2007, אז הוקרן לראשונה סרטו של פן. המסע לאוטובוס 142 אף גבה חיים: אישה שווייצרית בת 29, קלייר אקרמן, טבעה בנהר. אחרים ניצלו בנס. כל המקרים האלה עוררו דיון ער: מה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המשיכה המגנטית החולנית שמקורה בקסם של מקנדלס.
הסיפור שלו מוכר וידוע: מקנדלס בן ה-24, שנולד בקליפורניה וגדל בווירג'יניה, נטש את עתידו הבטוח בפרברים, תרם 24,000 דולר מחסכונותיו לצדקה, הפך את עצמו ל"אלכסנדר סופרטרמפ" ויצא למסע טרמפים בן שנתיים שהסתיים במותו באוטובוס הנטוש.
העניין בו לא צפוי לדעוך בקרוב. בסתיו אמור לצאת לאור ספר שנכתב על ידי אחותו קארין, ודגם האוטובוס של חברת פיירבנקס סיטי טרנזיט, שנבנה עבור סרטו של פן, הוא אטרקציה תיירותית בפני עצמה בהילי ונקנה על ידי מבשלת בירה מקומית. ויש גם את אלו המאמינים שיש להיפטר מהאוטובוס המקורי ולבנות גשר יקר על הנהר, במקום שבו הוא צר יחסית.
אם היה צורך בהוכחה למשיכה של הסיפור ושל המקום שבו מקנדלס מת בשק השינה שלו ונמצא מאוחר יותר על ידי ציידי איילים, מספיק רק לחפש באינטרנט. יש שם בלוגים המוקדשים לסיפורו ותמונות של "עולי רגל" יושבים באותה תנוחה שבה מקנדלס צילם את עצמו מחוץ לאוטובוס שלו.
"יש טפטוף יציב למדי במשך כל הקיץ", אומר ג'ון נירנברג , בעליה של אכסניית EarthSong , שבה עוברים רוב המבקרים שמגיעים לאוטובוס. "ישנם סוגים שונים של מטיילים, אבל אצל הנלהבים ביותר, אלה שאנחנו מכנים "עולי רגל" - זה כמעט קטע דתי. עבורם מקנדלס הוא אליל. חלק מהדברים שהם כותבים באוטובוס פשוט מצמררים".
נירנברג חושב שמעטים מהם אף הלכו צעד אחד נוסף קדימה, עשו קמפינג ליד האוטובוס ומנעו מעצמם מזון. "היה בחור רזה וגבוה אחד שהיה שם במשך שבוע או שניים, ואחר כך הגיע, מועד ומתנדנד על רגליו, לבית הקפה שלנו. עזרנו לו ואז שלחנו אותו לדרכו".
דיאנה סברין קיבלה מלגה כדי לחקור את תופעת "העולים לרגל", שעליה כתבה מאמר ארוך במגזין Outside, אחרי שהוקסמה מהסיפור של מקנדלס במהלך ביקורה הראשון באזור ב-2011. במאמר "בעיית האובססיה לכריס מקנדלס" היא נזכרת: "מהר מאוד חשנו בכוח המשיכה של הסיפור. אני הייתי בת 20, שותפי למסע בן 22, וההרפתקנות חסרות המעצורים של מקנדלס דיברה אל שנינו".
מפגש עם החבר הצרפתי של אקרמן, שחזר לכאן שנה אחרי טביעתה, סימן את תחילת העניין שלה במטיילים הנמשכים לאוטובוס. הנושא קיבל נופך דרמטי כאשר פעם אחת, בעודת הולכת לאורך השביל בעצמה, היא נתקלה בשלושה "עולי רגל" שנלכדו בנהר ליום וחצי וחיכו לעזרה.
ספרו של קרקאואר, מאמינה סברין, צבר משמעות תרבותית הולכת וגדלה כאחד מספרי הפולחן שעליהם משליכים הקוראים את טרדות החיים שלהם. במובן זה הוא תפס מעמד כמו זה של "התפסן בשדה השיפון" או "הדרך". המקביל הקרוב ביותר, עם זאת, הוא "וולדן" של הנרי דיוויד תורו - קורותיו של הפילוסוף הטרנסנדנטלי שתיעד שנתיים - בין 1845 ל-1847 - שבהן התגורר בגפו בבקתת חדר במסצ'וסטס, שהעתק שלה הוא כעת גם אתר תיירות פופולרי. ההשוואה לא מפתיעה שכן תורו, כמו שמציין קרקאואר ב'עד קצה העולם', היה סופר שריתק את מקנדלס, יחד עם לב טולסטוי וג'ק לונדון.
אבל מה המניע של עולי הרגל שסברין פגשה? "האנשים שבהם נתקלתי היו תמיד מדברים על חופש", היא אומרת. "הייתי שואלת 'מה זה אומר?' והייתה לי תחושה שזה מייצג את הכל. זה ייצג את הרעיון של מה שאנשים רוצים לעשות או להיות. פגשתי אדם אחד, יועץ במקצועו, אב טרי שרצה לשנות את חייו ולהפוך לנגר - אבל לא היה יכול, ולכן לקח שבוע חופש ובא לביקור באוטובוס. אנשים רואים את מקנדלס כמי שפשוט הלך ו'עשה את זה'".
היא מוצאת אירוניה בזה שמה שעולי הרגל משתוקקים אליו - דחיית העולם המודרני האידיאלית של מקנדלס - הפך למסלול שחוק. ושלא כמו תורו, סברין מציינת, מקנדלס לא בנה את הפילוסופיה שלו עצמו: ה'תובנות' שהקוראים מוצאים בספר מקורן בקרקאואר, הסופר.
אחד המבקרים החריפים ביותר של מיתוס מקנדלס וכל מה שהוא מייצג הוא קרייג מדרד, שכותב עבור עיתון האונליין Dispatch באלסקה, ופרסם בחודש ספטמבר מאמר שמוקדש להפיכתו לקדוש של כריס מקנדלס.
"הודות לקסם של המילים", כותב מדרד, "הצייד הלא מורשה כריס מקנדלס הפך לאחר מותו לסוג של נשמה מעונה מסכנה ואבודה בערבות אלסקה, ועכשיו נמצא על סף הפיכה לסוג של ערפד אהוב". לדבריו,"בהתחשב בדרך שבה הדברים מתפתחים,למקנדלס המת יהיו חיים ארוכים יותר מאשר למקנדלס החי, שרעב למוות באלסקה משום שלא היה מוצלח מספיק בתור צייד".
מסקנותיו מצליפות בחסידיו של מקנדלס. "יותר מ-20 שנים אחרי מותו, זה אירוני בצורה שלא תיאמן לראות עד כמה אמריקאים עירוניים ועסוקים בעצמם, אנשים יותר מנותקים מהטבע מכל חברה של בני אדם בהיסטוריה, סוגדים לנרקיסיסט האובדני, הבטלן , הגנב והצייד הלא מורשה כריס מקנדלס".
קריס פיסטר, דוברת הפארק הלאומי דנאלי הסמוך, שפקחיו כבר נקראו לעזור ל'עולי רגל' שנלכדו בצד הלא נכון של הנהר, מנסחת את השאלה לגבי מי שנקלע באזור לצרות במונחים מתונים יותר.
"בחורף המים גבוהים והנהר עמוק - אותה בעיה שעמה נאלץ להתמודד כריס מקנדלס. לאנשים אין מספיק אוכל. השאלה שהייתי שואלת היא: קראתם את הספר או ראיתם את הסרט. מה המסקנה שלכם? הרי יש מקומות שאפשר לחצות בהם את הנהר במורד הזרם. אבל לעתים קרובות מדובר באנשים שלא מרגישים נוח בניווט. לעתים קרובות לאנשים אין ניסיון או ציוד נכון. בקיץ שעבר היה ג'נטלמן אחד שהיינו צריכים לחלץ פעמיים".
עבור חלק מהמטיילים העלייה לרגל לאוטובוס 142 לא התגלתה כמקור להשארה אלא דווקא להתפכחות מאשליה. ביניהם נמצא כריס אינגרם, שכתב מאמר על החוויה שלו לאתר האינטרנט של כריס מקנדלס. הוא הגיע לאזור כמה ימים לאחר טביעתה של אקרמן ותכנן לטייל בשביל לאוטובוס "כדי להתנסות בעצמי בהישרדות בטבע הפראי באלסקה ולחלוק כבוד לאדם שהערצתי".
כשהגיע לנהר הסוער שבו פקחים עדיין חקרו את נסיבות מותה של אקרמן, אינגרם החליט לחזור, וראייתו את אוטובוס 142 כ"מכה של חסידי מקנדלס" השתנתה באופן קיצוני. "אולי", הוא כתב, "התלהבנו יותר מדי מהסיפור שלו. אולי גם הסרט הציג אותו בצורה רומנטית מדי, כמו גם את המחשבות והפנטזיות שלנו".
" לאורך השביל היה לי הרבה זמן להרהר בסיפורו של כריס, כמו גם בחיי שלי. הישימון הוא מקום שלא יכול להכיל את כל הדאגות שלך, החששות שלך, חלומותיך, תקוותיך, המחשבות, הרצונות והשמחות. הטבע הפראי הוא פשוט זה - פראי. לא משתנה, לא סלחני, לא מכיר בך ולא אכפת לו מהחיים שלך. הוא קיים בפני עצמו, לא מושפע מהחלומות או הדאגות של האדם. הוא הורג את זה שמגיע אליו לא מוכן ולא מודע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם