ארבעה בגדים וגעגוע: פרויקט הגמר שהתחיל כזיכרון משפחתי והפך לפוליטי
בעבודת הגמר שלה ואעד אבו עסבה עוסקת בפאזל המסובך של מרכיבי זהותה: אשה, מוסלמית, ערבייה, פלסטינית, ישראלית. התוצאה מרתקת
- עשו לייק לעמוד הפייסבוק של סגנון
"נקודת המוצא שלי הייתה הרקמה הפלסטינית", היא אומרת. "סבתא שלי עדיין לובשת את השמלה המסורתית עם הרקמה, אם כי היא בין הנשים הבודדות בכפר שלובשות אותה. תהיתי למה הנשים בכפר שלנו הפסיקו ללבוש את הבגד הזה? כי בדרך כלל המסורת היא שמהרגע שהילדה לומדת להשחיל חוט במחט, אמה מתחילה ללמד אותה לרקום. הנוהג הזה נעצר אצלנו לפני הרבה זמן. אותי בכלל לא לימדו לרקום, ואמא שלי למדה קצת. לפני חמש שנים ביקשתי מסבתא ללמד אותי. כנראה שזה היה בדם שלי".
איך הגעת לעיצוב?
"בתיכון ובחטיבת הביניים התחלתי לצייר בגדים מסורתיים למוסלמיות. אז ההורים אמרו 'את כל הזמן יושבת ומציירת בגדים, לכי ותלמדי משהו שקשור לזה'. כשסיימתי את התיכון, התחלתי לחפש בתי ספר שמלמדים אופנה ועיצוב. בארץ יש שלושה בתי ספר מרכזיים: שנקר, ויצו חיפה ובצלאל - אבל בשלושתם יש הגבלת גיל הרשמה ואני הייתי צעירה ממנו, ובשלושתם חלק מתוכנית הלימודים הוא קורס חובה של רישום עירום של מודל. אני רציתי ללמוד, רציתי תואר, אבל בדת שלי אסור לראות אשה בעירום. בגלל זה ויתרתי. אמרתי 'אלוהים בוחר יותר טוב'. על הדרך בחיפושים שלי ידעתי שיש בית ספר שהוא בלי תואר באופנה, אבל לומדים שם עיצוב ונוגעים קצת בתלבושות".
כך הגיעה ואעד אבו עסבה מהתיכון לבנות בלבד בכפר ג'ת במשולש ("אנחנו ממש חיים על הגבול בין ישראל לפלסטין") לסמינר הקיבוצים. היא התגוררה בשותפות עם בנות ערביות אחרות, והתמסרה כל כולה ללימודים. "אני כל הזמן אומרת שהדבר הכי טוב שקרה לי בחיים זה הלימודים בסמינר הקיבוצים", היא מספרת. "היו לי חברים. לא הרגשתי בודדה. עזרו לי הרבה, ממש. גם עם העברית, כי העברית שלי לא הייתה ברמה מספיק גבוהה, וגם עם כל החומר הקשה. ממש הרגשתי משפחה חדשה בתוך העם היהודי".
על היציאה ללימודים והבחירה בחוג לעיצוב של סמינר הקיבוצים היא אסירת תודה למשפחתה. "הם רצו שאלך ללמוד. הם אלה שדחפו אותי וחיזקו אותי כל ארבע השנים. בהתחלה ההורים, ואחר כך בעלי". במהלך הלימודים, היא אומרת, לא נמשכה לעיסוק בנושאים פוליטיים, אבל בפרויקט הגמר חזרה לרקמה הפלסטינית. "רציתי לעצב בגדים מסורתיים למשפחה שלי".
למה היה חשוב בגדים מסורתיים?
"רציתי לעצב בגדים לפי חוקי הדת: שרוולים ארוכים, לא צמוד, לא שקוף, שלא יראו את הגוף מתחת. ורציתי שהבסיס לפרויקט יהיה הרקמה הפלסטינית".
אבו עסבה התחילה לחפש חומר. משלא מצאה ספרים על הרקמה הפלסטינית בארץ, "הלכתי לספריות בפלסטין ושם מצאתי את מה שרציתי. בסוף יצא לי פרויקט פוליטי".
השמלה שעיצבה היא שמלה לבנה המורכבת כולה מחוטים. "רציתי לדבר על הבגד המסורתי שהלך ונעלם, ועל הזהות שלנו שהולכת ונעלמת.
אל השמלה מתלווים שלושה אביזרים: תכשיטי-בגד שמלווים "ג'ילבאב" לבן שעוצב בהשראת הלבוש המסורתי בכפר. "כיסופי זהות", "סכסוך", "זהות", קראה להם אבו עסבה. במרכז "כיסופי זהות" שזור בחוטי הרקמה הפרומים מפתח. משפחתה של אבו עסבה, היא מספרת, אומנם גרה בכפר ג'ת במשולש זה דורות, "אבל ב-48' האנשים שעזבו את הבתים, היו בטוחים שישובו אליהם בקרוב, ולכן הם לקחו איתם את מפתח הבית ונשאו אותו על הצוואר, כדי לשמור עליו, ובמשך השנים הפך המפתח לסמל לתקווה לחזור לביתם. את המפתח הם העבירו מדור לדור. בעיני הוא החליף את הרקמה שהייתה בחזית הבגד, אבל מכיוון שהרקמה עצמה הלכה ונעלמה, הוא עשוי מחוטי הרקמה בלבד".
ב"סכסוך" מבטא הסבך הארוך של חוטי הרקמה האדומים את הדם הרב שנשפך בין שני העמים, וב"זהות" מציגה אבו עסבה על רשת ברזל צפופה שמבקשת להידמות לאפוד מגן את זהותה, חקוקה-רקומה בגאון נישאת בחזית הבגד: "מוסלמית, ערבייה, פלסטינית, ישראלית".
תוכניות?
"עכשיו אני בהריון ראשון. בשנה הבאה אמשיך ללמד. אני אוהבת הוראה. ואני מתחילה לעצב בגדים למגזר שלי - נשים ערביות".
- צפו בתצוגת הגמר של הבוגרים בסמינר הקיבוצים
- עבודות הגמר הנבחרות של סטודנטים לעיצוב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם