אשת דוט: התערוכה המהפנטת של יאיוי קוסאמה
עבודות האמנות שלה עלולות לגרום לסחרחורת ולאובדן התמצאות בחלל, אבל הן תמיד מהפנטות. אחרי שישה עשורים שבהם יאיוי קוסאמה מנקדת את העולם, היא זוכה שוב לכבוד הראוי לה בעקבות קולקציה משותפת עם "לואי ויטון"
- עשו לייק לעמוד הפייסבוק של סגנון
במרחק מייל אחד משם חוגגת קוסאמה במוזיאון הוויטני את שובה אל התודעה הניו יורקית, בתערוכת רטרוספקטיבה המוקדשת לה, הראשונה המוצגת בארצות הברית זה 15 שנה (עד 30 בספטמבר). "האפקט הוויזואלי במיצג עשוי לגרום לחלק מן הצופים בו לבלבול ואובדן התמצאות במרחב", מזהיר שלט בכניסה למוזיאון את המבקרים בתערוכה. נדמה כי כך השיגה קוסאמה במדויק את מבוקשה.
קוסאמה, 83, שמתגוררת מאז שנות ה-70 בבית חולים לחולי נפש, התפרסמה בעיקר בזכות המיצבים הסביבתיים עצומי המימדים שיצרה - מעין עולמות עתירי נקודות וצבעים בוהקים, ששואבים את הצופה אל חלל פנטסטי ומסחרר בעוצמתו.
כך למשל, בקומת הקרקע מוצגת במקביל לתערוכה גם יצירתה יוצאת הדופן מ-2002, "גחליליות על פני המים": חלל פנימי המרוצף מראות מכל עבריו, שבריכת מים במרכזו ו-150 נורות זעירות התלויות מן התקרה יוצרות אפקט מסנוור של אורות אינסופיים המשתקפים ומוחזרים דרך המראות והמים.
התערוכה, שנפתחה במקביל להשקת קולקציית הקפסולה החדשה של פריטי לבוש ואביזרים בשיתוף בית ויטון (שאף העניק את החסות לתערוכה), מציגה - דרך 300 פסלים, ציורים, קטעי עיתונות, צילומים וכרזות - את ששת העשורים שבהם פועלת קוסאמה, ומשקפת את התפתחותה של הקריירה ארוכת השנים והייחודית של מי שנחשבת כיום לאחת האמניות המוערכות והמשפיעות בדורה.
לאחר שהוצגה לראשונה במוזיאון הטייט בלונדון, נדדה התערוכה אל ניו יורק, תחנתה הסופית, והיא נפרשת לעיני מבקריה על ציר הזמן, לאורך רצף של חללים שכל אחד מהם מוקדש להתפתחותו של שלב אמנותי חדש בחייה.
יצירתה האמנותית של קוסאמה משקפת את נקודת מבטה הייחודית על העולם דרך שפע של אמצעי ביטוי ובהם ציור, רישום, פיסול, קולנוע, מיצגים ומיצבי ענק שאופפים את הצופה. עבודותיה נעות בין ציור צורות מופשטות על נייר, דרך פסלי בד רכים צפופים ועד הציורים שאותם היא מכנה "רשתות האינסוף", העשויים קשתות-קשתות שיוצרות תבניות צורניות גדולות עד קטנות ודחוסות. כל אלו עשויים נקודות שהיא מציירת בעבודת יד. בכל עבודותיה הצורניות היא יוצרת באובססיביות גיבוב ועומס פרטים המאיימים להתפקע וחוזרים על עצמם ללא הרף.
על קיר בכניסה לתערוכה נתלה צילום שחור-לבן ממוסגר של יאיוי בת העשר, מחזיקה זר פרחי דליה גדולים ומישירה מבט אל עדשת המצלמה. נדמה כי הבחירה בהצבת הצילום בפתח התערוכה מהווה ניסיון להסביר את הטירוף שמאחורי יצירתה של קוסאמה, שלדבריה בגיל זה החלה לחוות התקפים פסיכוטיים שהובילו להזיות.
היא נולדה ביפן ב-1929, בעיר מצומוטו שנמצאת כמה מאות קילומטרים צפון-מערבית לטוקיו, למשפחה אמידה שבבעלותה משתלה גדולה וחווה לגידול זרעים. אביה, היא מספרת, היה אדם מרוחק, מנוכר ונואף סדרתי, ואמה, ממורמרת מנישואיה הרעועים, נהגה להתעלל בה. בשיאם של התקפי ההזיות שחוותה החלו הפרחים מדברים אליה, והדפסי הבדים של מפת השולחן או המצעים החלו מתעוררים לחיים בתוך ראשה, משתכפלים באופן אינסופי, כמאיימים לבלוע אותה בתוכם, להטביע ולהשמיד אותה.
אל הפחדים הנוירוטיים הללו נוספה גם המציאות הקשה של תקופת מלחמת העולם השנייה, אז הייתה קוסאמה נערה מתבגרת. את המשברים הנפשיים שחוותה הפכה בגיל מוקדם למקור השראה, והשימוש בנקודות מופיע כבר ביצירותיה כנערה, אז החלה מציירת ורושמת בפראות, נאחזת בכישוריה האמנותיים כבחבל הצלה. "בכל פעם שיש לי בעיה, אני מתעמתת איתה באמצעות גרזן האמנות שלי", סיפרה בראיונות רבים.
בצעד אמיץ ויוצא דופן יחסית לאשה צעירה בתקופתה, קוסאמה בת ה-19 עזבה את הבית, למורת רוחם של הוריה, כדי ללמוד בבית הספר לאמנות בקיוטו. שם היא התאימה את הסגנונות האקדמיים הקלאסיים שלמדה לאופיה החתרני. בציור המוקדם ביותר שמוצג בתערוכה, "השתהות חלום" מ-1949, היא "מעדכנת" את הטבע הדומם המסורתי לחלום בלהות, שבו הופכים פרחים לענפים כמושים הנדמים לגפיים אנושיות שנובלות בלב נוף מסתורי.
ב-1958 הגיעה קוסאמה לניו יורק. כאמנית שהיא אף אשה וזרה נאבקה בקשיים שערם בפניה עולם האמנות האמריקאי, שנשלט אז בעיקר על ידי גברים. לאחר שנתיים כוכבה דרך, ובאופן מטאורי. היא הפכה לאחת הדמויות המרכזיות בסצנת האוונגרד המקומית ונחשבה למי שהשפיעה רבות על התפתחות הפופ-ארט, אמנות המינימליזם והמיצג. עבודותיה הוצגו במהרה לצד עבודותיהם של אמנים כגון דונלד ג'אד, אנדי וורהול, ג'וזף קורנל וקלאוס אולדנבורג, שהיו למעגל חבריה הקרוב ביותר. לאורך שנות ה-60 עברה מציור, פיסול ועבודות קולאז' אל תחומים רבים נוספים: היא החלה לתפור פסלי בד רכים עשויים בצורות פאליות, מבדי כותנה שמילאה בשאריות בד.
להכרה לה שאפה מאז ומעולם היא כבר זכתה אז, ויחד עם זאת קוסאמה החלה מעלימה עצמה בתוך עבודותיה, מציירת על עצמה ונשאבת אל תוך יצירותיה, מתאחדת עמן. בצילומים מאותה התקופה גם נראה מחזה נדיר למדי - יאיוי קוסאמה מחייכת.
אבל בשנות ה-70 קוסאמה איבדה לחלוטין את הפופולריות וההצלחה האדירה, שהיו מנת חלקה רק עשור קודם לכן. האושר והאידיליה שחוותה נמוגו בהתאם לשינוי החברתי שנוצר. הקריאות לשלום ואהבה כרעו תחת פיצוץ של זעם ואלימות לאומית, ששיאה היה במופע הרוק המפורסם של הרולינג סטונס בדצמבר 1969, בפסטיבל אלטמונט בקליפורניה, שבמהלכו חברי כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהנום" רצחו את מעריץ הלהקה האפרו-אמריקאי, מרדית הנטר.
השאיפה לאידיליה, יחד עם נקודות הפולקה האופטימיות של קוסאמה, יצאו בבת אחת מן האופנה, האמנות של קוסאמה הפכה ללא רלוונטית והיא עצמה, מבולבלת, חוותה רגרסיה. בחוסר כל, חזרה ליפן והתאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי. למרות המשבר הנפשי, קוסאמה מעולם לא חדלה ליצור. בתערוכה מוצגים מבחר קולאז'ים פרועים שיצרה בזמן האשפוז, ובאותה תקופה התחילה ליצור באפיק נוסף: כתיבת שירה ורומנים.
גם את מיצבי הבד המשיכה ליצור, גדולים מאי פעם. במרכז התערוכה ניצבים "העננים" המרשימים מ-1984 מאה כריות תפורות ומרוססות בספריי בשחור-לבן, ו"גן עדן וארץ" מ-1991, שבו מאות כריות רכות ולבנות דמויות נחש, חייתיות ומפותלות, זוחלות החוצה מתוך 40 קופסאות. את התערוכה חותמת סדרת עבודות מהעשור האחרון, שנוטה לקו גרפי, צבעוני ורגוע יותר.
היא חיברה יחד מאות כאלה אל רהיטים, חפצים ובגדים, כחונקת את הסביבה הביתית והיומיומית, וכינתה את הפסלים "מצבורים", שנועדו ללגלג על תרבות הצריכה האמריקאית שלאחר המלחמה. בהמשך התאימה עצמה לרוח אמנות התקופה, והחלה ליצור מתוך עקרונות אידיאליסטיים שקראו לשלום, למהפכה מינית, לסובלנות כלפי גזעים שונים, ונושאים נוספים שנבעו מתוך תפיסת העולם ההיפית של אותם ימים. מתוך אותן תפיסות החלה יוצרת מיצבים, סרטי קולנוע, מיצגים ואירועים, הייתה פעילה במחאה פוליטית ובהמשך גם עסקה בעיצוב אופנה ופרסום. בתערוכה מוצג גם סרטה האייקוני מ-1968, המתעד תקופה זו של התנסויות מיצגיות, ומבחר רחב היקף של חומרי ארכיון חושפים כיצד פעילותה האמנותית גלשה אל מחוץ לגבולות הגלריה.
באמצע שנות ה-60 האמנות של קוסאמה כבר הייתה בכל מקום בעיר. העיתונים הוצפו בתמונותיה לובשת ומציירת נקודות, והיא החלה לביים אירועים, תצוגות אופנה ופסטיבלים שונים שעסקו בקשר בין גוף, עירום, לבוש ומיניות. באירוע האנטי מלחמתי שיצרה ב-1968, לו קראה "פיצוץ אנטומי", הזמינה גברים ונשים למופע מיצג שבו הם הופיעו עירומים, חובשים מסיכות, ועל עורם החשוף ציירה נקודות, במעין שילוב בין מחאה לבין קרקס.
ב-1969 צעדה קוסאמה צעד נוסף, והפעם אל האופנה. היא פתחה חנות בוטיק לבגדים בשדרה השישית, בה מכרה פריטים שעיצבה. עירום ונקודות הפולקה היו המוטיב החוזר, ובבגדים יוצאי הדופן שעיצבה מיקמה חתכים ופתחים מכוונים במקומות אסטרטגיים שחשפו את החזה, המפשעה או הישבן. "האופנה והגוף העירום מחוברים יחדיו", כתבה קוסאמה בהודעה לעיתונות, שעותק ממנה, מוקלד במכונת כתיבה, מופיע בתערוכה.
"כדי שהחברה תוכל להתקדם ולהתחדש, עלינו להמציא ולא להביא שוב את מה שכבר נעשה בעבר", אמרה והתייחסה לאופנת הווינטג' והרטרו, שהשיבה אל האופנה את רוחן של שנות ה-50. את ההודעה לעיתונות מסכמת קוסאמה בתשובה לשאלה - למה דווקא נקודות? "נקודות הן סמל של שלום, והן מסמלות גם את הירח, המשמר את השקט והשלווה על פני העולם כולו".
על אף שלא חדלה ליצור מאז שבה ליפן, במשך שנים רבות נותרה קוסאמה מחוץ לאור הזרקורים. כעת לא רק אמנותה נחשפת לקהל הרחב, אלא גם אישיותה וסגנונה האישי הבלתי שגרתיים. מכיוון שקוסאמה רואה בלבושה חלק בלתי נפרד מאמנותה, שיתוף הפעולה עם בית "לואי ויטון" הוא טבעי והרמוני. מאז הקמתו ב-1854, בית האופנה מקפיד על שיתופי פעולה רבים עם עולם האמנות. לואי ויטון עצמו נהג להתרועע עם חברי התנועה האימפרסיוניסטית, ובאמצעות הצלם הצרפתי נאדאר, שעבורו יצר המותג את "ארון המזוודה" הראשון, הוא פגש באותה התקופה גם את מונה, רנואר, סזאן ודגה.
את החיבור לעולם האמנות חיזק המנהל הקריאטיבי של המותג, מארק ג'ייקובס, מאז התמנה לתפקיד ב-1997. שיתוף הפעולה שיצר ג'ייקובס עם קוסאמה, ממשיך סדרת שיתופי פעולה מדוברים שיצר עם אמנים מובילים נוספים כגון ריצ'רד פרינס, ג'ולי וורהובן, סטפן ספראוס וטקאשי מורקאמי. "האנרגיה שלה אינסופית. אני מניח שזה מה שאני מעריץ בה וזה מה שאני אוהב ומגיב אליו", סיפר ג'ייקובס עם השקת הפרויקט החדש. "פגשתי אותה באטלייה שלה בטוקיו, ישבנו יחד שעות רבות ובכל פעם שקמתי ללכת היא משכה אותי אליה בחזרה. שיתוף הפעולה יביא לתודעה את העבודה של קוסאמה לקהל חדש, דרך מקום נוסף להיחשף אליה ולהעריך אותה".
הקולקציה המשותפת:
קוסאמה נודעה לא מעט בזכות הופעתה האקסצנטרית: היא מתהדרת בתספורת קארה באדום זוהר ונוהגת ללבוש קימונואים מודפסים בהדפסים שיצרה, הממזגים אותה בתוך החללים הפנטסטיים שהיא יוצרת, עד שהיא כמעט נעלמת בתוך היצירה. מתוך הבנת הפוטנציאל הגלום במראה הבלתי שגרתי שלה, בצעד שנראה כמעט כפולחן אישיות, מעצימים חלונות הראווה הייחודיים של ויטון את דמותה. בחלון אחד ניצב פסל בצלמה, עשוי שעווה בגודל טבעי, הניצב בין עשרות פסליה המכונים "עצבים", ונראים כנחשים מפותלים ומעוטרי נקודות באדום ולבן. בחלון נוסף עשרות שכפולים קטנים של הפסל בדמותה תלויים זה מעל זה כמעין רשת, ובחלל מפוזרים פסליה וציוריה, לצד פריטי הקולקציה החדשה. חלונות הראווה האלו מפארים כעת את כל חנויות "לואי ויטון" ברחבי העולם.
הקולקציה החדשה שיצרו קוסאמה וג'ייקובס מאפשרת לאוהבי האמנית להזדהות עמה ולהתמזג עם יצירתה. הקולקציה, הנקראת Kusama Infinitely" (קוסאמה עד אינסוף), כוללת שמלות, מכנסיים, חולצות, צעיפים, תיקים, נעליים, משקפי שמש ושעון, כולם מעוטרים בנקודות בגדלים וצבעים שונים. את השקת הקולקציה מלווה פתיחתה של חנות פופאפ בשכונת סוהו בעיר, שבה התגוררה קוסאמה בשנות ה-60 (שבע חנויות נוספות ייפתחו בהמשך), וגם אפליקציית אייפון שבה ניתן לצלם תמונות ולבצע בהן עיבודי תמונה באפקטים של נקודות, גלים ומראות, השואבים השראה מעבודתה.
"היצירות של 'לואי ויטון' מוכרות מאוד בכל רחבי העולם. לאנשים היצירתיים של 'לואי ויטון' יש הרבה רעיונות... וגם לי!", סיפרה קוסאמה בהתרגשות עם השקת הקולקציה, "שיתוף הפעולה הייחודי הזה ייגע בוודאי בלבם של אנשים בכל העולם, והרגשות שיעורר יאפשרו לנקודות הפולקה שלי להתרחב ולהגיע למקומות חדשים". כשנשאלה איזה מסר היא מנסה להעביר ביצירותיה, התשובה הייתה: "אהבה לנצח".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם