שמלה עם נצנצים: האדריכל של "הבימה" מגיב לביקורת
רם כרמי, מתכנן בניין הבימה המחודש, משיב למבקריו: "עשינו הכי טוב שיכולנו במסגרת התקציב הזעום"
"אי אפשר לשפוט בניין לפני שהסתיימה בנייתו", הוא אומר. "אדריכלות היא כמו מוזיקה, ובדומה ליצירה מוזיקלית יש לה התחלה, אמצע וסוף. היא מספרת סיפור. כשאתה מסתכל על בניין מבחוץ, אתה לא רואה את כולו. אתה חייב לטייל בו בשביל להבין אותו. רק אז אתה יכול להתחיל להעביר ביקורת".
כדי לבטא את דעתו על הקולגות שהתבטאו בבוטות נגד הבניין, הוא בוחר בדימוי מעולמו המקצועי. "באדריכלות המודרנית הבניינים לא נוגעים זה בזה, כל בניין עומד לחוד, וכל אחד חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. גם תל אביב בנויה על העיקרון הזה: היא יפה בין השאר משום שהיתה אחווה בין האדריכלים שבנו אותה. היום אין אחווה, כל אחד אוכל את האחר, ואדריכלים כותבים ביקורות מחורבנת אחד על השני. מזה אני צריך לסבול".
לאחרונה פרסם כרמי עצמו מאמר ביקורת ב"גלובס" על האגף החדש של מוזיאון תל אביב, מבנה תרבות חשוב נוסף שנחנך לאחרונה וזכה לביקורות מעורבות. את הביקורת כתב כמובן לאחר שביקר בבניין. הוא סבור שמפל האור שבמרכז המוזיאון הוא אלמנט אדריכלי יפה וחושב שהבניין משתלב היטב בסביבתו. טענותיו הן כלפי הפונקציונליות של המוזיאון: "האטריום במרכז המבנה הוא כמו עמוד שדרה שמחבר את כל חללי הפנים", הוא מסביר. "אבל הוא לא עושה זאת בצורה טובה ואתה הולך לאיבוד ומאבד אוריינטציה. זה נורא יפה אבל זה חסר משמעות אם זה גורם לך ללכת לאיבוד. בהבימה חללי הפנים מוליכים אותך בצורה אלגנטית".
עיקר הביקורת שהוטחה בכרמי נוגעת לממדיו העצומים של הבניין המחודש ולחזיתות המאיימות - בייחוד זו האטומה הפונה לשדרות תרס"ט. לטענות אלו, המבקרות את היחסים שמנהל הבניין עם סביבתו העירונית, אין שום קשר לטיב החללים הפנימיים. תסמכו על כרמי שיש לו תשובות גם לכך. "בניין הבימה היה חייב לגדול. יש בו ארבעה אולמות והרבה חללים טכניים והוא לא היה יכול לגדול לצדדים אלא רק לגובה. על כל פנים, לא עברנו את גובה מגדל הבמה המקורי או את גובה הבניינים השכנים".
לגבי הטענות כלפי עיצוב החזית הפונה לרחוב תרס"ט, עונה כרמי שלמעשה היא עדיין לא גמורה. החזית בנויה מקיר לבן ענקי שבמרכזו בולט מלבן נוסף, קטן ממנו בהרבה, ושעליו אמורים יהיו להופיע כל שלטי החוצות המפרסמים את ההצגות בהבימה. רק כאשר יונחו אותם השלטים, טוען כרמי, תהיה החזית שלמה, ובהתאמה
את ההשראה לעיצובה שאב מכנסיית סאן ג'ורג'ו מג'ורה בוונציה, שאותה תכנן פאלאדיו, מהחשובים שבאדריכלי הרנסנס. כרמי מסביר שגם חזית הכנסייה מורכבת משני חלקים: האחד מונומנטלי וניתן לעיכול במלואו רק כאשר משקיפים על הכנסייה מכיכר סן מרקו המרוחקת; והאחר, הקטן יותר, מקיים בממדיו הצנועים דיאלוג עם הולכי הרגל ברחוב. הרעיון של מלבן בתוך מלבן אמור ליצור אפקט דומה. "ניסיתי לעשות אותו דבר, אבל יכול להיות שלא עשיתי את זה טוב כמו פאלאדיו", הוא אומר בחיוך.
החזית עדיין נראית אטומה ולא מתקשרת עם הרחוב. "כל מה שאתה רואה למעלה זה מחסנים וחדרים טכניים שלא צריכים אור יום כי הם אמורים לדמות את התחושה הקיימת באולם התיאטרון. אז עשיתי מעט חלונות. זה גם לא היה יפה אם הייתי פותח חלון ואנשים מהרחוב היו רואים את המתפרה שבקומה העליונה".
ההחלטה לצפות בטיח מנצנץ היתה חלק מהניסיון שלך להתמודד עם הטענות כלפי החזית?
"כשהתחילה הביקורת ששמתי בומבה באמצע העיר, חשבתי להוסיף נצנצים כדי שהחזית תהיה קלילה יותר. אני לא מצטער על זה. זה אמנם לא היה במקור, אבל אני חושב שזה בסדר. לא היה הרבה כסף לשיפוץ, לא יכולנו להשתמש באבן או באלומיניום לחזיתות. היה לנו תקציב רק לטיח. אין לי שום דבר נגד טיח, אבל עשינו את הכי טוב שיכולנו במסגרת התקציב הזעום. גם כשגברת מתלבשת לתיאטרון היא לובשת שמלה שיש בה קצת נצנצים".
החזית המזרחית הפונה לכיכר התרבות נעימה יותר. כרמי החליט למקם את הכניסה הראשית והיחידה לבניין בדופן זו, יחד עם בית קפה, וכשתסתיים תקופת ההרצה של הבניין ותתחיל הפעילות המלאה, יעברו מאות אנשים דרך הכיכר כדי לבוא בשעריו. אפשר לדמיין כיצד ימלאו את הכיכר מאות שוחרי תרבות מבוגרים יתערבבו עם רוכבי הסקייטבורד והאופניים שכבר תבעו בה את מקומם.
אבן הפינה לבניין המקורי של תיאטרון הבימה, שתוכנן על ידי אוסקר קאופמן, הונחה באמצע שנות השלושים. החזית העגולה ובה העמודים הגדולים שנשקפים ממנו עד היום הם חלק מהבניין המקורי, כמו גם אולם רובינא הגדול. אלא שבמקור העמודים לא היו סגורים מאחורי זכוכית ויצרו רחבת כניסה פתוחה ומזמינה.
בראשית שנות השישים לקח על עצמו משרדו של דב כרמי, אביו של רם, את שיפוץ הבניין. לאחריו נוסף אולם מסקין, ועל גבי העמודים נתלתה מרפסת שחילקה את החזית לשניים. בשנות השבעים נוספה למבנה חזית האבן והזכוכית הידועה שכיסתה את העמודים המרשימים. כמו כן נבנה אולם הבימרתף. במהלך השנים הפך בניין הבימה, עקב תחזוקה לקויה, לסיכון בטיחותי. באמצע העשור הקודם אף הוצא לו צו סגירה והתיאטרון נאלץ להפסיק לפעול במבנה.
תכלית השיפוץ הנוכחי היתה במקור לפתור את בעיות הבטיחות ועבור מטרה זו הוקצו 30 מיליון שקלים; במהלך הדרך - "כמו בירי תוך כדי תנועה", דברי דן - הוחלט להרחיב אותו עד כדי שיפוץ כל האולמות. התקציב גדל בהתאם ל-100 מיליון. "זה היה הזוי לעשות שיפוץ כה מסיבי בבניין ולא לשפץ גם את אולם רובינא", מסביר דן. "ולאחר מכן הוחלט גם לשפץ את שני האולמות הקטנים שבמרתף. אבל חשוב להדגיש שהחריגה בתקציב הבנייה לא נבעה מהתנהלות לא נכונה, אלא משום שהוחלט בכל פעם לשפץ עוד ועוד חלקים מהמבנה".
מלאכת השיפוץ הוטלה על כרמי, מבכירי האדריכלים בארץ. בגיל 80 עומדת מאחורי כרמי שורה ארוכה של פרויקטים מכריעים באדריכלות בארץ, בהם בית אל על בתל אביב, בית המשפט העליון (שתכנן בשיתוף עם אחותו עדה) ומרכז הנגב בבאר שבע, שעליו זכה בפרס רכטר. פרויקט נוסף המזוהה איתו, במקרה הזה לרעה, הוא בניין התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. ב־2002 זכה בפרס ישראל לאדריכלות.
כשמביטים בבניין הבימה, נראית המילה "שיפוץ" לא מתאימה: כמעט אין קשר בין מה שהיה למה שיש היום. למעט השלד הקונסטרוקטיבי של הבניין וקירות המעטפת של האולמות עצמם, הוחלף הכל. אולם רובינא הפך למרווח יותר ובתקרתו הותקן אלמנט תאורה עגול, גדול ושאפתני שכרמי מכנה "השמש". היציע של אולם מסקין הוחלף לגמרי וכעת יש בו גם יציע עליון. וגם שני האולמות במרתף (הבימרתף ואולם התיאטרון הניסיוני) זכו למתיחת פנים משמעותית.
הבשורה הגדולה עבור חובבי התיאטרון - ישנו גם העניין הפעוט הזה - היא שכל בעיות האקוסטיקה שהיו נפתרו ושכעת ארבעת האולמות יכולים לפעול במקביל. "האולמות החדשים מדהימים", אמר אבי קושניר בראיון ל"מעריב". "מבחינה מקצועית וטכנית הם הרבה יותר איכותיים ממה שהיה". אבל הבעיה אינה טמונה בטיב האולמות אלא דווקא במה שביניהם. נראה כי העובדה שהתכנון נעשה "כמו ירי תוך כדי תנועה" ושכרמי אולץ להישאר עם האולמות הקיימים יצרה כמה חללים בעייתיים למדי. כאלה הם גרם המדרגות המוביל לאולם מסקי וחלל הכניסה הנמוך והצר. "אני חושב שמהכיכר הגדולה של קרוון, האלמנט שמעביר אותך לתוך הפואייה הגדול צריך להיות אזור מפורז. אתה עובר חוויה הדרגתית".
הבניין גם מלא בגיאומטריה עגלגלה, ועל הטענה כי מדובר במניירה מיותרת כרמי עונה ש"חזית העמודים העגולה שהיתה קיימת קבעה את כל השפה. אני נותן לבניין לספר לי מה הוא רוצה להיות, לא אומר לו מה אני רוצה שיהיה. מעבר לזה אני אוהב קווים עגולים. קו עגול יוצר פוקוס, הוא יוצר מקום. קו ישר הולך מכלום לכלום". לצד הביקורת ראוי לציין לטובה את הפואיה העגול והמרשים שבו מככבים העמודים המקוריים של הבניין. החלל פונה לעבר שדרות רוטשילד ובשעות הלילה, כאשר הוא מואר ובוהק בלובן מסנוור, הוא משמש נקודת קצה מרשימה לשדרה הראשונה והחשובה של תל אביב.
"אין ספק שאם הייתי מקבל מגרש ריק לא היה יוצא לי אותו בניין", מסכם כרמי. "אבל בבניין כמו שהוא לא הייתי עושה שום דבר שונה. ראיתי אותו מלא באנשים ובאווירה חגיגית. הבניין הזה ממלא את החלום שהוא רוצה להיות. יכול להיות שיש כמה דברים לא בסדר, אבל זה כבר לא משנה".
אתה כבר לא צעיר, ויש סיכוי שדווקא הבניין הזה, שספג כל כך הרבה ביקורת, יישאר כמזוהה ביותר, הבולט ביותר, בקורות חייך. אתה שלם עם זה?
"אני רק אשמח אם זה יהיה הבניין הבולט בקורות החיים שלי. שום ביקורת שנכתבה לא נכתבה על ידי מישהו שלמד את הבניין או על ידי מישהו שאני יכול להעריך מה שהוא אומר. כשהבניין סוף סוף נפתח שמעתי גם המון ביקורות טובות מהשחקנים ומהקהל. ואלו היו ביקורות מהאנשים שחיים את הבניין ולא מאלה שרואים אותו מבחוץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם