ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

יש דרג: האם כדאי להיות סטאז'ר אצל מעצב על?

סטודנטים ישראלים לאופנה חולמים להתמחות אצל מעצבים נחשבים בחו"ל. למי אכפת מהשכר הזעום והעבודות השחורות? העיקר שאלכסנדר מקווין ראה אותם תופרים

הפנטזיה מוכרת: לקרוע את התחת בארבע שנות לימודי תואר ראשון לאופנה, לגמור בהצטיינות, לקוות שיישאר לך כסף לכרטיס טיסה ולמונית עד נתב"ג, לקבל הזמנה להתמחות בבית אופנה נחשב בצרפת או בבלגיה, לשאת חן בעיני המעצב הראשי של בית האופנה או לפחות בעיני סגניתו, להפסיק להביא קפה לכל הצוות כל בוקר ולטאטא כל ערב את רצפת האטלייה, ובן לילה, או ליתר דיוק כעבור ארבע שנים של קריעת תחת נוספת, להפוך לאלבר אלבז הבא. והמציאות?

"המתמחים נמצאים בתחתית שרשרת המזון", אומרת סיון אילן, סטודנטית לעיצוב אופנה בבית הספר לאופנה FIT בניו יורק ובעלת הבלוג FashionablyCV, לאחר התמחות שעשתה במהלך חופשת הקיץ האחרונה ביגאל עזרואל, בית אופנה שבראשו עומד ישראלי לשעבר. "צריך להיות מציאותיים ולהבין את זה כשמתחילים התמחות. לא תמיד היחס הוא ידידותי והרבה פעמים יבקשו ממך דברים שלא תראה בהם כל טעם, ובכל זאת צריך לבצע אותם. כמתמחים צריך להשאיר את האגו והמניירות בבית ולזכור שאתה זה שרוצה ללמוד, להבין ולהתנסות. הלמידה בהתמחות לא מתבצעת דווקא דרך המשימות שאתה מבצע, הכפתורים והריצ' רצ'ים הם רק תירוץ בשביל להיות איפה שהקסם האמיתי קורה".

האגו הוא לא הבעיה היחידה. המתמחים מרוויחים שכר זעום, המחיה בבירות האופנה העולמיות יקרה, ורק מעטים מהם נשכרים לעבודה אחרי תקופת ההתמחות. הם מבזבזים את זמנם וכספם בפעילויות לא יצירתיות כמו ניקיון הסטודיו וציד כפתורים מוזהבים, ואי אפשר שלא לשאול מה יש לבית אופנה עילית לתת למעצב צעיר שיעבוד בסופו של דבר עבור חברה מסחרית. לדברי אילן, חשוב להגיע מוכנים לתקופה של עבודות שחורות וטכניות.

מה כללה ההתמחות?
"ההתמחות שלי היתה במחלקת הייצור - אחרי שצוות העיצוב מרכיב את הקולקציה הבאה, הדגמים עוברים למחלקת הייצור שאחראית לפקח ולנהל את תהליך ייצור הבגדים עד שהם מוכנים לשיווק בחנויות. בדרך כלל היינו שני מתמחים. עשינו שליחויות למפעלים ולספקים, עזרנו בניהול המלאי הפנימי של החברה, יצאנו לחפש פריט מסוים כמו כפתורים, סרטים או ריצ'רצ'ים או לקבל הצעות מחיר מספקים שונים. הדבר הכי חשוב הוא הניסיון המקצועי ולחוות את המקצוע ממקור ראשון. בית ספר יכול לתת לך את הכלים המקצועיים, אבל אין תחליף לניסיון פרקטי".

את חושבת שיש טעם בהתמחות בסוף הלימודים?
"אני חושבת שרצוי לעשות התמחות בסוף הלימודים, אבל צריך להגיע אליה מוכן ועם ניסיון. אתה צריך שיהיה לך כבר רעיון מגובש לגבי איזה מעצב אתה ומה אתה רוצה לעשות מבחינה מקצועית. התמחויות אחרי הלימודים יכולות להוביל להצעות עבודה, אבל זה קורה אם אתה מוכיח את עצמך כמישהו שהחברה רוצה להעסיק, ובלי ניסיון משמעותי זה יכול להיות קשה. אני מרגישה שלמדתי המון, וזה גרם לי לרצות לעשות עוד התמחויות כדי לדעת איך זה בעוד מקומות".

"כבוגר צעיר אתה מתקשה לחשוב על ההשלכות ונלהב ללכת ולהתחיל באירופה", אומרת רחל הדרי, מרצה בכירה בשנקר ואחראית מטעם בית הספר על התמחויות ותחרויות. "אבל יש לא מעט אנשים שבכלל רוצים לחיות בארץ, לפתח קריירה מסחרית.

זה מרגש מאוד לראות איך מעצב גדול עובד ומה קורה לפני תצוגה, אבל זה שווה את המאמץ רק אם זה באמת מה שרוצים. בסופו של דבר יש לא מעט מקרים שאני מכירה של אנשים מוכשרים ומוצלחים שהחליטו לחזור לארץ".

מה האלטרנטיבה למי שרוצים להתפתח בכיוון מסחרי?
"יש כמה וכמה אפשרויות, הרבה בוגרים נמצאים בסין ועובדים, וזה נותן להם יתרון בהכרת השוק ותהליך העבודה, מה גם שהם מקבלים משכורת. גם לימודים לתואר שני במוסד נחשב ומקושר יכולים לבנות קריירה, אף על פי שהם יכולים להיות יקרים כמו כמה שנות סטאז'".

מה בעינייך הדבר החשוב ביותר שצריך להיות למתמחה?
"רצון ויכולת עמידה בתסכולים. מי שחושב שמרפקים זה הדבר הנכון בדרך כלל טועה. לשמחתי, האנשים הטובים שהצליחו הם נחמדים באופן יוצא דופן. צריך הרבה יכולות שקשורות ליחסי אנוש, אסרטיביות ואינטליגנציה רגשית גבוהה כדי להבין מה נדרש ואיך אפשר למלא את זה. אגב, זה גם המון מזל".

בוגר לימודי האופנה ניר גואטה התמחה במהלך הלימודים בשנקר אצל מעצב האופנה אלי טהרי, גם הוא ישראלי לשעבר שחי בארה"ב, ועם סיום לימודיו זכה בתחרות עיצוב באיטליה ובעקבותיה בשיחת טלפון מבית האופנה פורץ הדרך מרטין מרג'יאלה. "יש סטאז'רים שלא עושים כלום, אבל סטאז' במרג'יאלה זה שמים וארץ", אומר גואטה. "הם לוקחים רק מי שעשה כבר סטאז' בעבר והם מערבים את הסטאז'ר לגמרי בכל שלבי העבודה, מאיסוף השראה ועד בניית הקולקציה".

 
השמועות מספרות שמטילים על מתמחים עבודות שחורות.
"שמעתי על זה, אבל לא ראיתי את זה. ברור שאם צריך אז סטאז'ר הוא זה שילך לחפש בדים, אבל כמעט אין עבודות שחורות. בבתי אופנה גדולים הצוותים הם נורא קטנים, שני מעצבים ואסיסטנט. אף אחד לא מצפה ממך שתעשה מעבר, אתה סטאז'ר וצריך להצליח להפתיע. כשהצוות נסע לאיטליה ונשארתי לבד הייתי עושה פי שלושה ממה שציפו ממני ותולה הכל על הקיר של הסטודיו. הם לא יכלו להתעלם מזה".

להתמחות בבית האופנה הגיע גואטה כשש שנים לאחר עזיבתו של המייסד מרטין מרג'יאלה, מעצב אגדי שלא נחשף לתקשורת, לא התראיין ולא הצטלם.

דיברו עליו?
"שמעתי סיפורים מדי פעם. המעצבת הראשית עבדה איתו 17 שנה, והיא כמעט כמוהו. לפעמים אנשים היו אומרים 'זה מה שמרטין היה רוצה' או דברים דומים. ברור שכל בית אופנה ממשיך את הדרך של המייסד, אבל בניגוד לכריסטיאן דיור, שזה סגנון מאוד קלאסי שאפשר לצאת ממנו לכל מיני כיוונים, פה חייבים ללכת בדרך שלו. אחרת זה הורס הכל".

ואיך היתה ההתנהלות מול המעצבת הראשית?
"היחס שקיבלתי ממנה היה מדהים. היא ממשיכה את הדרך של מרג'יאלה גם במובן שהיא לא מתראיינת ונחשפת, אז אני לא רוצה לתת שמות. היא זאת שראיינה אותי בהתחלה, ובכלל לא ידעתי מי זאת עד שלא הגעתי לסטאז' ועשיתי אחד ועוד אחד. היא הכי מקצועית שיש אבל הכי אנושית שיש, הייתי מקבל ממנה בכל בוקר חיבוק ונשיקה".

גואטה סיים את הפרק במרג'יאלה לפני כחודש. הוא נמצא בפריז ומחפש עבודה בתחום אבל ממש לא ממליץ על החוויה לכולם. "אני יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות - לפתוח תוך שנתיים מותג עם קונספט עמוק ושלי. וזה דבר מאוד חשוב. כשאתה סתם בא לאירופה אתה יכול לבזבז סכומים מטורפים, ובשביל מה. אני עוד קיבלתי משכורת מינימום, אבל בדרך כלל סטאז'ר מקבל 400 יורו לחודש או כלום, ולשכור דירת חדר בפריז עולה פי חמישה. מדובר בפי שניים מעלות פרויקט גמר בשנקר. סטודנט שסיים צריך לפני הכל להבין לאיזה כיוון הוא באמת רוצה ללכת".

לאלון ליבנה, שהפך למעצב מוכר בישראל כשזכה בתוכנית "פרויקט מסלול" ופתח חנות של עיצוביו הנושאת את שמו בתל אביב, יש פרספקטיבה של בעל עסק על התקופה שלו כסטאז'ר. חמישה חודשים בילה ליבנה במחלקת האטליה של בית אלכסנדר מקווין, והוא ממש לא חושב שכולם צריכים ללכת במסלול הזה.

"יש כל מיני סטאז'רים בכל מיני מקומות", הוא אומר. "גם לי יש סטאז'רים בתקופות של לפני תצוגות, והרבה מהם לא היו שורדים שם. אני עוד זכיתי להיות במקווין כשהוא היה עדיין בחיים, והוא לא היה אחד מהחבר'ה. היה פחד כשהוא היה נוכח, הכל היה צריך להיות מדויק. אתה בורג הכי קטן ובזוי ועובד הכי קשה. כשאני נתקל בסטאז'רים שנעלבים מזה שאני מבקש לגזור שוב חולצה אני מחייך לעצמי ואומר אלוהים ישמור".

יש רגע שזכור לך במיוחד?
"די בהתחלה נתנו לי לתפור מכפלת לחצאית שהשובל שלה היה 130 מטר. בחוט ומחט, זאת עבודה של שבוע. העיניים שלי כבר יצאו מחוריהן והרגשתי כאילו יש לי פריצת דיסק. אמרתי לעצמי 'אלון, אתה לא צריך את זה, תיהנה קצת מלונדון ותחזור לארץ, איפה שמעריכים אותך'. ואז פשוט נשכתי שפתיים ואמרתי 'לא, אתה גומר את הסטאז' הזה, לא משנה מה'".

מה לגבי רגעים קצת יותר מספקים?
"אין טפיחות על השכם בסטאז' כזה. כמובן עם הזמן נתנו לי לעשות דברים קצת יותר יצירתיים. בסופו של דבר העליתי על המסלול שני דגמים שלי וזה היה מדהים".

כמו אחרים, גם ליבנה ממליץ לכל אחד לברר לאיזה סגנון הוא מתחבר ואיזו קריירה הוא מנסה לבנות ולא רואה טעם גדול בהתמתחות בקוטור למי שרוצה לעצב עבור חברה מסחרית. "אני עזבתי עבודה רווחית ואת כל החיים שלי בשביל לגור בשכונה גרועה בלונדון ולקחתי שתי רכבות ואוטובוס כדי להגיע כל בוקר בתשע ולצאת בעשר בלילה לכל הפחות. את כל המסלול הזה הייתי עושה חזרה לדירה ריקה וקרה כדי להירדם רעב. לא הייתי ממליץ למישהו שלא מתחבר לחלוטין לסגנון ולעבודה לעשות את זה, כי זה לא משהו שאפשר לעבור בקלות".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...