ביה"ס של החיים: כמה מילים למחפשים רוחניים
העיסוק בטרדות היומיום הוא בריחה מהצורך להתבונן פנימה. אנחנו ממציאים אינסוף תירוצים כדי לדחות שוב ושוב את המלאכה הקשה ביותר: להכיר את עצמנו
נקודת המוצא ההכרחית בדרך לרוחניות היא ההתלבטות בשאלות משמעותיות. שאלות אלה מתעוררות לרוב בעקבות תחושת חֶסֶר והשתוקקות לדבר-מה לא ידוע, משום שלא די בחיים הגשמיים, טובים ונוחים ככל שיהיו, כדי למלא את נשמותינו.
השאלות 'מה הם החיים?' 'למה אני פה?' ועוד ועוד מתעוררות בדרך כלל בגלל הרעב וההשתוקקות למשהו שאנו אפילו לא יודעים מהו ולא מסוגלים להגדירו. אצלי זה התחיל כך. מן ריקנות כזאת בפנים, ששום דבר מהחיים הגשמיים לא יכול היה למלא אותו. אפשר להגיד שאפילו מאבדים את הטעם לחיות.
חשתי קונפליקט איום ונורא עם עצמי. ההיגיון אמנם אמר לי 'שהכול בסדר', אבל הגיון לחוד והרגשה לחוד. לא עזר לי כמה שניסיתי לשכנע את עצמי שהכול תקין, ברגע שהריקנות החלה לזחול לתוכי לא היה מנוס אלא להתחיל להיכנס פנימה ולנסות למצוא כיצד למלא אותה.
אמנם מבחינה 'אובייקטיבית' הכול עשוי להיראות תקין - בני המשפחה בריאים והכול מתנהל על מי מנוחות. ומאידך, הרגשת הריקנות ממשיכה להתפשט ולקלקל כל חלקה טובה, וכשקונפליקט מעין זה מתפתח אין מנוס מלברר מה גורם לתחושת התסכול.
נשמה חסרה עלולה להרוס גוף בריא ונשמה מלאה מסוגלת לשקם גוף חולה. היות שלא ניתן להשביע אדם במזון גשמי בלבד, היות שאת הנשמה אי אפשר להשתיק לעד, יש להתחיל בחיפוש רוחני.
אולם כשאנו מחפשים בכל מאודנו, אנו עלולים להיאחז בכל אשליית שווא כבקרש הצלה. וכאשר מתפקחים מהאשליה, המצב עלול אף להידרדר. הצלה שאינה אמיתית עלולה להזיק לנו ולהחלישנוּ, אך מי שיתמיד בדרך אל האמת, מצוא ימצאנה.
העולם הרוחני שנפתח בפניי אִפשר לי להתבונן פנימה ביתר שאת. הבנתי שדווקא בנעוריי הייתי מחוברת לעצמי הרבה יותר מאשר בבגרותי. בילדותי הרחוקה נמשכתי לעולם המיסטי ואפילו השתתפתי בכמה קורסים למדיטציה, וכמו כן היתה בי אמונה עזה בבורא עולם, ועל כן חשתי אז מלאה ומסופקת.
כשהתבגרתי, ההתניות החברתיות גרמו לי לקבל כמובנת מאליה את ההליכה בתלם: נישואין, הולדת ילדים והקמת תא משפחתי מאושר. וכידוע, מרגע שנכנסים לקיום היומיומי הזה, קשה מאוד לשמור על הקשר עם עצמנו ועל תחושת השלמוּת. קשה לקיים את המסע הפנימי כאשר הילדים ומלאכות הבית תובעים את מלוא תשומת הלב.
במשך השנים שבהן נשאתי בנטל הפרנסה ובגידול הילדים, התנתקתי מעצמי בהדרגה. מרכז הכובד הוסט מסיפוק צרכיי שלי לסיפוק רצונותיהם של בני משפחתי ובמשך זמן רב התמקדתי באנשים אחרים ובטרדות היומיום. התרחקתי
העיסוק בטרדות היומיום הוא בריחה מהצורך להתבונן פנימה, ועל כן מבחינה מסוימת הוא פתרון שאין מושך ממנו. אנו ממציאים תירוצים מתירוצים שונים, ודוחים מפאת קוצר זמן את המלאכה הקשה אך ההכרחית: להכיר את עצמנו. אנו חיים בהווה בלבד, ללא מחשבה או ניתוח המציאות, אך יש לזכור שבסופו של דבר תחושת הריקנות תשיג אותנו. כשאדם אינו מחובר לעצמו וחייו אינם שלמים, רבים הסיכויים שביום מן הימים יתקשה להמשיך בדרך זו.
נשים רבות חוות בשלב כלשהו משבר מסוג זה. מגיל צעיר הן מיישמות את הערכים שהוקנו להן מילדותן: הן עובדות, מפתחות קריירה, מגדלות ילדים וטורחות למען אחרים בלבד. הן מזניחות את העבודה הפנימית עם עצמן ואין להן פנאי לנסות להבין מדוע אינן מאושרות, עד שמגיע הרגע שבו הן מבינות שלא ניתן להימנע מכך.
אני לא דוגמה כל כך טובה, מפני שאני לומדת מהקצוות: מגיעה לקצה אחד ואחר כך לאחר, חווה את שניהם עד הסוף ואחר כך אולי לומדת איפה האיזון ומנסה למצוא את הקו האמצעי. ובתנודות הללו בין הקצוות יש הרבה כאב ונפילות, שלא תמיד הכרחיים להתפתחות הרוחנית שלנו (צמיחה לא תמיד חייבת לבוא מתוך כאב, זוכרים?).
ואז נכנסים לתהליך הפנימי הזה בכל כוחנו ולפעמים ללא הבחנה. הרעב הוא כה גדול, שכל מדריך רוחני שמבטיח שיש לו כלים או דרך אל השלווה והאושר הופך להיות עבורנו האדם החכם ביותר עלי אדמות, ממש הגורו שלנו. ובמהרה אנו נאחזים בו כבקרש הצלה כדי להציל את חיינו, ושוב מתאכזבים כי בדרך כלל 'זה לא זה'. הדבר מחזיק זמן קצר ושוב אנו באותו מקום עם אותו רעב, רק חלשים ומיואשים יותר, מפני שקיווינו מאוד שלמישהו יש דרך לאמת, והוא יובילנו אליה. וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה, והבלבול הולך וגובר.
בחשכה ובבלבול הללו מצויים גם נקודות אור ועוד דברים טובים המתרחשים בדרך, כי כשאנו מחפשים באמת את הדרך לאמת - הבורא עוזר לנו מכל הכיוונים. אבל ברוב המקרים לוקח לנו זמן רב להבין את המסרים והעזרה שאנו מקבלים.
אנשים רבים משלים את עצמם שחייהם שלמים ומספקים. הם מתמודדים ללא הרף עם העולם החיצוני וקשייו, אך מזניחים את המלאכה האמיתית, את ההתמודדות עם עצמם. אולם, הישגים חומריים ותופעות גשמיות הם זמניים בלבד, ומטבע הדברים מגיע שלב שבו אין מנוס מלהתוודע לערכנו האמיתי.
לא ניתן לחיות חיים שלמים ומספקים בלי שיגיע רגע של כנוּת, שבו ניאלץ להבין מי אנחנו ומה מגרעותינו, וכיצד ניתן לשנותם על מנת שנחיה חיי שלווה ואושר, ומוטב לעשות זאת מוקדם ככל האפשר (וממש לא להמתין לניתוח שלאחר המוות).
לעתים נראים לנו המכשולים שאנו עוברים בדרך כעונש משמים. אנחנו פגועים ומתלוננים ולא מבינים מה עשינו ולמה הבורא מעניש אותנו ככה. לדעתי, זו טעות גדולה לראות כך את הדברים. אם נביט מסביב נראה שלעיתים קרובות רק כשאנו מגיעים לנקודות שפל שכאלה בחיים אנו טורחים להזיז את עצמנו ולעשות משהו למען עצמנו.
כשאנו לא צועדים בדרך הנכונה, הרי שהיא לרוב רצופת מכשולים קטנים או גדולים, תלוי בהבנתנו מה המכשול בא ללמדנו. כן, אין מה לעשות, החיים הם בית ספר וכל הזמן חייבים ללמוד ואנו בוחרים באיזו דרך אנו רוצים ללמוד - עם 'סטירות' או עם התבוננות והבנה פנימית.
יהודית שמר היא מחברת הספר "צמיחה מתוך כאב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם