ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

דהרמה להמונים: על יוגה ומחאה

כולנו עבדים, אבל לא רק של המדינה - אנחנו משועבדים לאגו, לחושים שלנו, למותגים, לסיגריות ועוד. אז אולי לפני הביקור הבא ברוטשילד כדאי שנבקר קודם אצלנו באוהל

מחאת האוהלים היא מחאה חשובה שתתרום (אני מקווה) לשינוי מהותי בסדרי העדיפויות במדינה, באג'נדה הציבורית, החברתית והכלכלית ויש המדברים גם על שינוי מחשבתי תודעתי (אך לדעתי עוד חזון למועד).

המחאה היא שמחה, יושבת לה ברוטשילד כמין הפנינג מאולתר ומתוכנן היטב של אגודות ועמותות שונות בתצרף ענקי יחד עם התקשורת לסוגיה, השמאל והימין לסוגיהם וכן, גם משפחות שלא גומרות את החודש. אך למה אנו מוחים מלכתחילה? האם מספיק רק למחות? אז בואו נעשה קצת סדר.

מישהו אמר פעם "שלא רצוי לפתח כבוד לחוק כמו הכבוד אל הצדק". במקרה של מחאת האוהלים המחאה היא נגד התנהלותה הלא צודקת של המדינה בכל הקשור לכלכלה וחברה (ולחלקים מן האוכלוסייה גם התנהלות

פוליטית, אבל לא ניכנס לזה) או אם תרצו התנהלות אדהרמית של המדינה בתור הגדרתה כמדינה, ישות ריבונית וכו'.

המחאה היא למען צדק, אידיאל נשגב יותר מן השלטון השורר במדינה. מדינה שסטתה מדרך הדהרמה באמצעות שלטונה רק תסבול יותר ויותר בהמשך הדרך, אזרחי המדינה יצאו להפגין בידיים, בקריאות: "לא ניתן עוד שיעבדו עלינו בעיניים!".

הדהרמה היא נרחבת ומייצגת את הקוד המוסרי וההתנהגותי של האדם, את אמות המידה הטהורות שלו, את האמת (חברתית ואוניברסלית) ואת החוק הצודק שלפיו יש לנהוג. הדהרמה נוצרת מעצמה וקשורה באופן ישיר למעשינו בגלגול הזה ובגלגולים קודמים ועתידיים. ידיעה ושמירה על הדהרמה נחשבות לאמנות ותרגול יוגי בסיסי.

אז מה הקשר בין יוגה ומחאה?

בבסיס שורשה ותרגולה של היוגה (ראג'ה יוגה) יש מין יסוד חתרני ומחאתי כנגד ההכרה שפונה החוצה אל החושים, אל האגו הנמוך ואל המאיה. נוצר מאבק ממשי של האדם בתוך עצמו, מחאה פנימית ודיסוננטית כנגד התנהלותו התשוקתית של האגו שלא נותן מרפה ומכה אותנו כל פעם בתשוקות ותאוות חדשות.

וכך קורה שהאני האמיתי, אגו שהוא קצת יותר טהור, יוצא במחאה למען הצדק, אך הפעם הצדק הוא צדק פנימי שנובע מהמקום העמוק המהותי והאמיתי ביותר של האדם.

פסוקי היוגה של פאטנג'לי מלמדים את היוגי צעד אחר צעד (אמנם עם אג'נדה ידועה מראש) כיצד למחות ובאיזה שיטות ודרכים יש להפגין ולנקוט כנגד אופייה הכאוטי של ההכרה, הן בתרגול תיאורטי-מחשבתי והן בפרקטי-פיזי.

המחאה הזו היא רצינית עם דגשים על ריכוז, שקט פנימי, כנות, חשיבה חיובית ומעל הכל רצון חזק ואמיתי לעבור שינוי יסודי, ורק לאחר שיושגו מטרותיה יבין האדם את מהותו האמיתית, מקומו וסיבת לידת נשמתו בגוף הזה או בקיצור, את הדהרמה שלו.

פאטנג'לי מפציר בנו שלא לנטוש את המחאה עד אשר ייענו לדרישותינו (כלומר עד אשר נצליח להשתלט על חושינו) לשינוי יסודי שיוביל להתפתחות מנטלית ורוחנית שהוא טבעה הפשוט והאמיתי של הנשמה.

עבדכם הנאמן הוא (כנראה) רדיקל ומהפכן מטבעו ודוגל בכל סוג של הפיכה למען עתיד טוב יותר, על אחת כמה וכמה במחאה למען צדק חברתי, אך אולי המחאה צריכה להתחיל בראש ובראשונה אצלנו, בהכרה שלנו, בריסון הנטייה של האגו למחשבות, רגשות ומעשים שליליים, בפיתוח אופי ותכונות נעלות, מוסריות ומצפוניות יותר.

למחות על ההיכנעויות הקטנות שלנו אל מול תרבות הצריכה המערבית/אמריקאית, במחאה מול התקשורת שמפוצצת אותנו בזבל, במחאה כנגד הדיסאינפורמציה שאנו מקבלים מגופים שונים וגם מחאה אישית פנימית כנגד תבניות החשיבה אליהם חונכנו והורגלנו במודע ובתת מודע.

מחאה חברתית אולי תביא (ואולי לא) לשינוי סדרי העדיפויות במדינה ואולי, רק אולי, כדאי לנו להתחיל לחשוב גם על מחאה אחרת, מחאה פנימית שיכולה לחשל כל אחד ואחד על צדו הטוב ביותר, כך שיהיה לו יותר כוח, אסרטיביות וחדות למחות גם במחאות חיצוניות.

לסיכום, כל מחאה כנגד אי צדק בעליל היא מחאה טובה, אך בסופו של דבר, כולנו עבדים ולא רק של המדינה - אנחנו משועבדים לאגו, להזדהות המוחלטת שלנו אתו, לחושים שלנו, למותג שקנינו בשבוע שעבר, לסיגריה שרק הצתנו ולטיול הבא לחו"ל שכבר התחלנו לתכנן. וזה רק על קצה המזלג.

אז אולי לפני הביקור הבא ברוטשילד, כדאי שנבקר קודם אצלנו באוהל ונסתכל אל מה שקורה שם. בטוחני שאם נבלה שם מספיק זמן נוכל להביו איך מתגבשת ומתלכדת לה מחאה, מחאה בלב, מחאה שתעזור לנו להתמודד כנגד כל אדהרמה באשר היא תהיה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...