ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

מצב מאוזן: זה מה שזה, פרק 9

לפעמים יש לי נקודת מבט כזו על בני האדם, שאנחנו מעֵין אנשים ממוּכָּנים, מתרוצצים, רָבִים, נלחמים, ואז, פעם ביום אנחנו חייבים להתמוטט, וכל המהומה עוברת לראש בזמן שאנחנו בתנוחת השכיבה

גיל אלון | 28/7/2011 9:22

תגיות: מדיטציה, בודהיזם, זן, מאסטר, אל ארצות הזן, זה מה שזה, גיל אלון,

להקדמה

*

גיל: לָמה המשיכה הזאת שיש לנו אל הטבע?

יוֹ: האדם נמשך לְמה שהוא.

*

גיל: אני מאוד מודה לך על שהופעת בחיים שלי. הופעת בזמן שהייתי צריך הרבה עידוד. ואתה עושה את זה מצוין, בדרך ישירה ולא מתפשרת.

יוֹ: טוב, כזה אני. אני מזכיר לך שכשהתגלֵיתי לראשונה לטֶנְמָאיוֹ בגרמניה, אמרתי שאני אכה אותך עם המקל שלי על האף הגדול שלך.

*

גיל: אני שונא את החורף. שונא, שונא, שונא! אני מנסה, באמת שמנסה לאהוב את הרוח הקרה, הגשם הקר, את העצים הערומים ללא עלים, אבל אני לא יכול, זה דוחה אותי.

יוֹ: זו הבעיה שלך.

גיל: כן, אני מרגיש שאני לא שייך לחורף.

יוֹ: זו הבעיה שלך.

גיל: ואין לך עוד מה להוסיף על זה?

יוֹ: לא.

*

גיל: אני רוצה לדבר על הומוסקסואליות.

יוֹ: אין מה לדבר.

גיל: לָמה זה עדיין בעיה.

יוֹ: אתם החלטתם לעשות מזה בעיה.

המחשבה היא חלק מהכלל והכלל הוא חלק מהמחשבה.

*

גיל: לפעמים אני מנסה לבחון אותך/להשתעשע איתך בדברים קטנים. לדוגמה: אני עובר בתחנת הרכבת בדרכי לעבודה. לפני שבועיים בערך מצאתי שהשירותים, שירותי הגברים, סגורים. הם היו סגורים במשך שבוע. עכשיו, שבוע שלם לא עברתי בתחנת הרכבת בשל החופשה. שלשום הייתי צריך לפגוש שם מישהי. בדרך לתחנת הרכבת שאלתי אותך אם השירותים עדיין סגורים וענית לי שכן. שאלתי אותך איך אתה יודע וענית לי: "אני כבר הייתי שם וראיתי" (כשהגעתי השירותים באמת עדיין היו סגורים). אתה

יכול להסביר את זה?

יוֹ: לא.

גיל: בבקשה!

יוֹ: לא!

גיל: לָמה?

יו: כי לא מגיע לך. חשבתי שכבר למדת משהו. חשבתי שכבר הבנת משהו.

גיל: בכל זאת, יש בי חלק שמתקשה לתפוס את זה, שכל הזמן חושב שאולי זה היה מקרה, שכל הזמן חושב שאולי כל הדיאלוג בינינו חסר ערך.

יוֹ: תזכור מה שאמרתי לך: זה האויב שלי.

גיל: מובן.

(כעבור כמה דקות)

גיל: לָמה אתה תוקפני איתי?

יוֹ: כי אתה לא מתקדם. אני אוהב אותך ואני לא הולך לוותר לך.

*

יוֹ: המחשבה היא חלק מהכלל והכלל הוא חלק מהמחשבה. עניתי לך.

גיל: כן, באמת חשבתי שראשי מלא במחשבות ולפעמים קשה לי להבחין בין הקול שלך לבין המחשבות האחרות.

יוֹ: אני יודע. לכן עניתי לך את התשובה הזאת. אומַר זאת שוב: המחשבה היא חלק מהכלל והכלל הוא חלק מהמחשבה.

גיל: טוב, אמרת לי שאני לא מתקדם, אז בוא ניקח את מה שאמרת עוד שלב, בלי לחזור על עצמנו.
יוֹ: קדימה, קח את זה עוד שלב. מה אתה לומד ממה שאמרתי?

גיל: איכשהו קשה לי לנסח את זה במילים.

יוֹ: יופי.

גיל: מה?

יוֹ: הניסוח במילים הוא גם מחשבה שהיא חלק מהכלל.

גיל: אז?

יוֹ: אל תנסח במילים. תישאר בשקט.

גיל: אם אני נשאר בשקט הדיאלוג שלנו לא יכול להמשיך.

יוֹ: הוא כן ממשיך.

*

גיל: אני חושב על המשפט הראשון שמסרת לי בגרמניה. שאני כל כך עיוור שאני רואה רק את האחדוּת. אולי אני מבין משהו. האם התכוונת שאני רואה את האחדוּת אבל לא חי אותה?

יוֹ: לא. אתה לא יכול שלא לחיות את האחדוּת. זה מה שאתה.

גיל: אז מה זה המשפט הזה?

יוֹ: זה הקוֹאָן שלך. בחרת בדרך הזֶן, אז יש לך חידת זֶן לעבוד עליה.

גיל: איזשהו רמז?

יוֹ: לא.

אתם שולחים חלליות ליקום לחפש אחר סימנים של מים, כהוכחה לקיום כלשהו, אבל מי אמר שכל חיים צריכים מים? צילום: מקס ילינסון

*

גיל: לפעמים יש לי נקודת מבט כזו על בני האדם, שאנחנו מעֵין אנשים ממוּכָּנים, מתרוצצים, רָבִים, נלחמים, ואז, פעם ביום אנחנו חייבים להתמוטט, וכל המהומה עוברת לראש בזמן שאנחנו בתנוחת השכיבה.

יוֹ: זה באמת מצחיק. מנקודת המבט שלי זה באמת באמת מצחיק.

גיל: מה אנשים יוכלו ללמוד מהדיאלוג שלנו?

יוֹ: כלום. הם רק יוכלו להיזכר ולהיעזר בדיאלוג הזה להתחבר בחזרה לעצמם.

אתם עשיתם מזה בעיה צילום ארכיון: אי-פי-אי

*

גיל: חברי הטוב יוֹנִי אָלוֹן ביקש ממני לשאול אותך על ציוויליזציות אחרות בעולמות אחרים. האם הן קיימות?

יוֹ: עצם השאלה הזאת, היא שאלה יהירה.

גיל: לָמה?

יוֹ: לָמָה? אני אף פעם לא הבנתי לָמה אתם חשבתם שאתם היחידים. מאיפה בא לכם הרעיון הזה? הרי אתם יודעים שהראייה שלכם מוגבלת, השמיעה מוגבלת, ההבנה מוגבלת. אז פיתחתם תיאוריה, שכל ציוויליזציה אחרת צריכה להיות במסגרת המגבלות האלה.

אתם שולחים חלליות ליקום לחפש אחר סימנים של מים, כהוכחה לקיום כלשהו, מתוך המחשבה שמים הם בסיס לחיים. אצלכם הוא בסיס לחיים. מי אמר שכל חיים צריכים מים? אתם לא יכולים לדמיין חיים בלי מים. אז אני אומר לך שכל מה שיש, כלומר האנרגיה (אם אתה רוצה לקרוא לו ככה), לא מוכרח לקחת (לעטות) את הצורה שלכם.

גיל: את כל זה חשבתי לעצמי כבר מזמן.

יוֹ: נהדר, אז עכשיו הגיע הזמן שתכתוב את זה. אז הנֵה כתבת.

גיל: אז מה קורה שם?

יוֹ: הכול קורה שם כמו שהכול קורה פה.

גיל: אז מה ההבדל?

יוֹ: אין הבדל. יש הבדל רק במי שתופס את זה שאין הבדל.

גיל: אתה יכול לתת דוגמה של משהו שקורה שם?

יוֹ: אני חושב שלא, אבל אני אנסה. מה שקורה שָׁם תואם את מה שקורה שם. שזה בתדרים אחרים מהתדרים שפֹּה. והיות שאתה שייך לתדרים שפֹּה, אינך יכול לתפוס את התדרים של שָׁם.
גיל: האם יש איזשהו סיכוי לתקשורת בין התדרים של פה לתדרים של שם?

יוֹ: כן. בשביל זה צריך להרחיב את התדרים של פה ולצמצם את התדרים של שם או להיפך. אם התדר של שם בא לפה כְּמוֹת שהוא – הוא לא יובן, ואם התדר של פה בא לשם כמו שהוא – הוא לא יובן. לכן דרוש בַּאלנס.

גיל: תיאורטית זה נשמע יפה. איך עושים את זה?

יוֹ: בשביל זה לא צריך אותי. יש מספיק שיטות שמציעות את זה.