מאסטר ממימד אחר: זה מה שזה, פרק 1
כבר שמעתי על אנשים שתקשרו עם ישויות אנרגטיות ממימדים אחרים, אבל אף פעם זה לא קרה לי. יוֹ, ישות לא ממשית, מופיעה לראשונה בחייו של גיל אלון. טור חדש
גיל: איך לפתוח את הספר?
יוֹ : עם הקדמה.
ג.: אבל כתבתי אותה כבר ונאֱמַר לי שצריך פתיחה אחרת.
יוֹ : לָמה?
ג.: כדי למשוך את הקורא, שיסתקרן.
יוֹ : אבל הוא
ג.: מי?
יוֹ : הקורא.
ג.: נכון. אז?
יוֹ : אז אם הוא כבר פתח את הספר, הוא כבר קורא את המילים האלו, והמילים האלו יובילו אותו אל ההקדמה.
אני חוכך בדעתי, הופך ומנסה להבהיר לעצמי ולכם איך כל זה קרה. איך קורה הדבר הזה, הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו, בה אני משוחח עם מישהו, ממש כמו שאני משוחח עם חבר, והוא בכלל לא קיים. בעצם כן קיים, אבל לא במובן הקלאסי של הקיום... אולי הדרך הטובה ביותר היא פשוט להתחיל מההתחלה ולהמשיך לפי סדר האירועים, עד כמה שאפשר. מבטיח שזה נעשה מעניין בהמשך.
נולדתי בישראל. גדלתי במשפחה חילונית בה חוץ מכמה ארוחות חג ואמא שמדליקה נרות ביום שישי לא היה שום טקס דתי. בערך בגיל 20, עוד בזמן השירות הצבאי בתיאטרון צה"ל, נקרה לידי הספר "קולות האדמה" מאת פילוסוף סיני בשם צ'וּאַנְג טְסֶה ובו סיפורי זן קצרים. כמעט שלא הבנתי דבר, אבל הצהרתי אינטואיטיבית שזהו התנ"ך שלי.
השנים הבאות של הגשמת אהבתי לאמנויות הבמה, הטלוויזיה והרדיו לקחו אותי למקומות רבים בעולם ובתוך עצמי. בגיל 35 בערך, בעקבות כל מיני תהליכים אישיים וכואבים שעברתי הרגשתי שאני צריך לעשות משהו למען עצמי. משהו שהוא לא בהכרח אמנות.
תמיד התעניינתי במסתורי ובמיסטי. כילד, רציתי להיות קוסם, ואפילו למדתי כמה טריקים איתם הופעתי בימי הולדת של ילדים אחרים. תמיד רציתי ללבוש גלימות נוצצות ובמשך שנים שמרתי כתבות על עניינים שמעֵבר. אבל הכל תועל לפסים משניים. המטרה היתה האמנות כמקצוע.
בגיל 35, כאמור, נוכחתי לדעת שאחת המכללות לרפואה אלטרנטיבית פתחה מגמת זֶן. החלטתי להירשם. מן היום הראשון הרגשתי שם בבית, ובכלל, מאז שהתחלתי לבקר במזרח הרחוק הבנתי עד כמה אני מרגיש בבית. הנוף הטרופי של עצי הקוקוס, הבננה והבמבוק – נוף דחוס, לח, רוחש חיים וצלילים - הוא הנוף שהכי מרגש אותי. להתהלך יחף או בסנדלים, לשבת על הרצפה, לאכול עליה – התגלו כדברים כל כך טבעיים בשבילי. כשאני עובר ליד מקדש בודהיסטי אני מרגיש ממש טוב. אז על מה כל זה מעיד? אין לי ממש מושג.
הלימודים רצו יותר מהר ממני, וכמעט בלי שהבחנתי בכך הוסמכתי למורה, ביפן. מאז אני חי חיי נדודים. עכשיו זו השנה השמינית, ללא בסיס, מחליף ארץ מדי כמה חודשים ומשלב את שלוש אהבותיי הגדולות: אמנויות הבמה, זֶן ומסע.
כמה מילים על תרגול הזֶן: הענף שבו מצאתי את עצמי, "דוֹגֶן סַנְגְהָה", שבראשו עומד המאסטר היפני שלי גוּדוֹ וּוָאפוּ נִישִׁיגִ'ימָה, כיום בן 95 – נחשב כענף פתוח ברוחו, מעורר מחלוקת וללא משמעת מובנית. בדיעבד אני מניח שלא יכול הייתי להתאים לשום מסגרת שונה מזו.
מדיטציית הזֶן נקראת "זָאזֶן". פירוש המילה "זָאזֶן" הוא זֶן בישיבה. מילה אחרת לאותה מדיטציה היא "שִׁיקַאנְטָאזָה" – שפירושה: רק לשבת, והיא שונה ממדיטציות אחרות. סוג זה של מדיטציה נובע מההשקפה שכדי לפגוש את עצמנו באמת ולהיות בהוֹוֶה באמת, אל לנו להעסיק את עצמנו בשום דבר בזמן המדיטציה. לא תפילה, לא מַנְטְרָה, לא דמיון מודרך, לא לשלוח ברכות לאחרים, לא להתרכז, לא לנסות להירגע, לא לנסות להפסיק לחשוב, לא לנסות להרגיע את המוח, לא לספור נשימות. כלום.
רק לשבת. ואז אין לאן לברוח ופוגשים את עצמנו באמת. גם כשגיליתי את המדיטציה הזאת הרגשתי מיד בבית. במשך השנים ניסיתי הרבה מדיטציות אחרות, אבל תמיד חזרתי הביתה אל ה"זָאזֶן". מאז אני מתרגל "זָאזֶן" פעמיים ביום, 45 דקות כל פעם. אני אוהב את זה מאוד. לַ"זָאזֶן" אני קורא החבר הכי טוב שלי. הוא היה שם בשבילי ברגעים קשים מאוד וברגעים יפים מאוד. רק המחשבה של יום בלי תרגול מדיטציה מעבירה בי תחושה של בגידה בחבר הכי טוב שלי.
עכשיו כמה מילים על פילוסופיית הזֶן. בעצם אי אפשר לסכם את הפילוסופיה הזאת בכמה מילים. אבל אם מוכרחים, אני הייתי מגדיר אותה כמחקר בלתי מתפשר של המציאות. הזֶן מחפש את האמת ולא מוכן להתפשר על שום אשליה, קונספציה או תיאוריה. כל אשליה, קונספציה או תיאוריה - הוא ישבור לרסיסים. הזֶן הוא מאוד ריאליסטי, ארצי, יומיומי ופרקטי. הוא גם מכיר באותו אספקט של המציאות שלא ניתן לתאר במילים.
עם הזמן הרגשתי שאולי אני כבר יותר מדי ריאלי, ארצי. במסעותיי בעולם פגשתי לא מעט אנשים שמבקרים במימדים אחרים, או כאלה שנמצאים בקשר עם אנרגיות מסוגים שונים. פגשתי גם הרבה שקרנים ושרלטנים. אבל אלה האמתיים, המעטים – הפכו למורים וחברים. היו אף פעמים שהייתי נוכח כשמישהו מהם ביקר במימדים אחרים ותפקידי היה לשמש כיתד, כאלמנט מקרקֵע.
לאט לאט החלה להתגנב בי התחושה שגם אני רוצה. אבל איך? לא היה לי מושג. אז עשיתי מה שהיה הכי צפוי. התלוננתי וקיטרתי בפני חבריי ומוריי שגם אני רוצה לבקר ולהיות בקשר עם מימדים אחרים.
בביקורי הראשון בהוֹדוּ פגשתי את אָדָם מאוסטרליה והפכנו לחברים קרובים. ככה שמעתי על טֶנְמָאיוֹ, מורָה רוחנית מאנגליה, יוצרת השיטה שנקראת "הרמונייַת פָּנִים". מספר שנים לאחר ששמעתי עליה פגשתי אותה באוסטרליה ונוצר בינינו "קליק". מאז אנחנו נפגשים במקומות שונים בעולם (גם היא נודדת) ומרגע המפגש ועד סופו אנחנו כמעט שלא מפסיקים לדבר.
באחד המפגשים, בגרמניה, התלוננתי גם בפניה שאני יותר מדי מקורקע. ואז היא אמרה: "בוא, נפתח לך את השער", והזמינה אותי לטיפול "הרמונייַת פָּנִים". שמחתי על ההצעה והגעתי אליה למחרת. היא הזמינה אותי לשכב על מיטת טיפולים וכיסתה את רגליי בשמיכה. קיבלתי מעיין מסאז' פָּנים. היה נעים ואפילו נמנמתי, למרות שהיה קר. כעבור שעה בערך זה נגמר. לאט לאט קמתי ממיטת הטיפולים.
טֶנְמָאיוֹ שאלה אותי איך הרגשתי ואמרתי שהיה נעים, מרגיע ושאפילו נמנמתי, ומלבד זה שום דבר מיוחד. ואז היא אמרה: "ובכן, אני ראיתי את המאסטֶר שלך (היא התכוונה מאסטֶר מממד אחר), הוא לא יפני, אבל הוא מאסְיה, הוא לא גבוה אבל חסון והוא דומה ליוֹדָה מ'מלחמת הכוכבים', לא במראֶה אבל באופן המחשבה והדיבור (כאן חשוב לי לציין שמעולם לא צפיתי ב'מלחמת הכוכבים', כך שאינני יודע על מה היא דיברה). והוא אמר לי להגיד לך שהוא יצליף בך עם המקל שלו על האף הגדול שלך. הוא אמר שאתה כל כך עיוור עד שאתה רואה רק את האחדוּת".
וואו! מה עושים עם זה? איזו מן אמירה היא זאת? איך להבין אותה? בדרך כלל, בעולם הרוחני, אומרים שהאדם הוא כל כך עיוור עד שאינו רואה את האחדוּת. והנה המאסטֶר אומר שאני כל כך עיוור עד שאני רואה רק את האחדוּת. מה זה אומר? ואיזה מן מאסטֶר זה? ולמה הוא מופיע בפניה ולא בפניי?
כבר שמעתי על ישויות אנרגטיות ממימדים אחרים ופגשתי אנשים שתקשרו איתם, אבל אף פעם זה לא קרה לי. מה אני אמור לעשות עם זה? בלימודי הזֶן משתמשים בחידות, או אמירות משונות, או סיפורים ללא פואנטה כדי להעיר את התלמיד ולשבור את התבניות המחשבתיות שלו.
וכשמקבלים מן אמירה אבסורדית כזאת, בהרבה מקרים עוזבים אותה לנפשה, מקבלים את העובדה שאיננו מבינים, נותנים לחוסר ההבנה להיות – עד שההבנה נוחתת בעצמה בזמנה החופשי. אז זה מה שעשיתי עם האמירה הזאת. חזרתי לדירתי בגרמניה ולא התאמצתי לפתור אותה. נתתי לה להיות שם ונשארתי עם העובדה שאינני מבין אותה. וכך חלפה שנת מסעות נוספת מבלי ששום דבר מיוחד קרה בהקשר לאירוע הזה.
מתוך ספרו של גיל אלון "זה מה שזה - שיחות זן עם יו", הוצאת מתודה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם