אין-סוף ואין-התחלה: זה מה שזה, פרק 8
כשמתים מתעורר כוח החיים וכשחיים מתעורר כוח המתים. וכל זה קשור לאהבה. מאסטר יוֹ מנפץ לגיל אלון את המיתוס על משמעות החיים
*
גיל: אומרים שכל אחד מקבל את המאסטר שמגיע לו.
יוֹ: נכון, רק שאין מה לקבל כי הוא כבר שם.
גיל: אז אתה הקול הפנימי שלי?
יוֹ: שוב? אין פנימי וחיצוני, אלה קונספציות שלך.
גיל: עכשיו היד עם העיפרון נעצרה ואינני יודע מה לכתוב.
יוֹ: חכה.
גיל: או-קיי...
(המתנה)
יוֹ: כשאתה יוצר התחלה של משהו, אתה יוצר משמעוּת, תוחלת.
גיל: מה זאת אומרת?
יוֹ: התחלה לא באמת קיימת. גם סוף לא. כי הכול קיים כל הזמן. אבל בעובדת ההכרזה על התחלה כלשהי אתה, כביכול, יוצר קטע מקרי בזמן הנצחי.
גיל: רגע, רגע. בוא נעשה את זה יותר ברור.
יוֹ: דמיין קו.
גיל: או-קיי.
יוֹ: עכשיו, באופן מקרי אתה בוחר נקודה,
גיל: כן,
יוֹ: ואז קדימה יותר על הקו אתה בוחר נקודה נוספת, קובע אותה, וקורא לה 'סוף'.
גיל: או-קיי,
יוֹ: ואז למִקְטָע שבין שתי הנקודות אתה נותן שם. כלומר משמעות. אתה יכול לקרוא למִקטע 'זמן', 'חיים', 'הפקת תיאטרון', 'טיול' – מה שאתה רוצה. בעצם הגדרת המִקְטע הזה, כבר ברגע שקבעת את נקודת ההתחלה, אתה יצרת את התוחלת. את המשמעות. כלומר, התחלה היא תוחלת. או באנגלית: Beginning is meaning.
גיל: הו, זה יפה מאוד.
יוֹ: כן, רק חשוב לזכור שאתם עושים את כל זה. זה לא קיים כשלעצמו.
ג.: ברור.
יוֹ: לא לכולם זה ברור. כשזה יהיה ברור לכולם הצרות שלכם יִפַּסקו.
*
יוֹ: תתחבר! תתחבר! למה אתה לא מתחבר?
גיל: אני מנסה, כל הזמן אני מנסה להתחבר.
יוֹ: אל תנסה, פשוט תתחבר.
גיל: מה לעשות?
יוֹ: תבין שאין לְמה להתחבר כי אתה כבר מחובר.
גיל: לָמה אני לא רואה את זה כל הזמן?
יוֹ: אמרתי לך לפתוח את העין השלישית.
גיל: טוב, תן לי לישון קצת.
יוֹ: בסדר, נמשיך אחר כך. ההתחברות לא נעשית בַּהתחברות עצמה אלא בַּהבנה שהחיבור כבר קיים.
להקדמה
*
יוֹ: תצחק! תצחק! אתה לא צוחק מספיק. אתה זוכר שאמרתי לך שהצחוק הוא מכניזם כזה שמוציא את האמת החוצה? אז תצחק! תצחק! אתה גורם לאחרים לצחוק אבל אתה לא צוחק מספיק.
גיל: בחיים לא חשבתי שמישהו יגיד לי דבר כזה (אם כי הרהרתי בזה בזמן האחרון).
יוֹ: נו?
גיל: אבל רק אתמול איש מליבֶּרְיָה אמר לי שאני איש מצחיק. בסדר, בסדר. אני יודע מה אתה הולך לענות.
יוֹ: כן, שגרמת לו לצחוק, אבל אתה לא צחקת. נכון, היית במצב רוח טוב ונהנית, אבל לא צחקת מכול הלב. אתה זוכר שאמרתי לך שאתה לא באמת ממלא את עצמך? אז צחוק זו דרך למלא את עצמך באמת.
*
גיל: היום הודיעו לי ששחקן ומוזיקאי הוֹדִי-טָאמִילִי שעבדתי איתו נפטר. צעיר. הוא שתה את עצמו למוות ונמצא מת בְּמלון באוסטרליה. אני חושב עליו כל הזמן היום. ובאופן משונה אני לא עצוב. יש לי היום מצב רוח טוב. אולי זה בגלל שלא הופתעתי. כי ראיתי אותו שותה את עצמו למוות, צעד אחר צעד, עוד כשהייתי בהוֹדוּ.
יוֹ: הרעיון הזה של להיות עצובים כשמישהו מת הוא רעיון טיפשי ומערבי. הרעיון של חגיגת המוות הוא יותר נכון ויותר מתאים. העצב על המוות בא מחוסר הבנה, מחוסר הבנה, מחוסר הבנה.
גיל: זה מסוכן מה שאתה אומר.
יוֹ: זה לא מסוכן. אתה חושב שזה מסוכן.
גיל: אבל יכול להשתמע מכך שאין שום משמעות לחיי אדם.
יוֹ: באמת נכון. לא צריך יותר ממבט אחד כדי לראות שאין לכם שום משמעות לחיים. חיי האדם. חיי האדם הם חסרי משמעות בעיניכם. כל הדקלומים שלכם על משמעות החיים הם שקר וכזב, היפוקריטיים. האמת היא שבעיניכם חיי האדם הם חסרי משמעות.
גיל: נראה לי שסטית מהנושא.
יוֹ: אני לא סטיתי. אני אף פעם לא סוטה כי אין לי לאן לסטות.
גיל: טוב. תעשה סדר בדברים.
יוֹ: אני אנסה: עצב של מוות של מישהו קרוב הוא מובן לכם, אבל לא מובן לי. חגיגה לכבוד מותו של מישהו קרוב לא מובנת לכם, אבל מובנת לי. וחוץ מזה למה אתם הורגים אחד את השני כל הזמן? למה? מפני שבעיניכם לחיים אין שום משמעות. אם היתה להם משמעות לא הייתם הורגים אחד את השני. אבל העניין הוא שבכל מקרה אין משמעות, בין אם בעיניכם יש משמעות או אין משמעות.
גיל: אז מה הטעם?
יוֹ: אין טעם. טעם גם הוא דבר שאתם יוצרים בתוך ההוֹוֶה האינסופי.
גיל: טוב, נפסיק פה כי זה יותר מדי חומר בשביל לקלוט.
*
גיל: כשיצאתי מהבית, בהיותי בדרך, סקרתי לאחור את הפעמים בהם מישהו שאהבתי מת. המשותף לכול המקרים הוא שמיד לאחר שוֹק ההודעה הרגשתי מלא חיים, ער, ואפילו איזושהי שמחה. שמחת חיים. שלא תבין אותי לא נכון. לא שמחה על זה שאני חי. אלא שמחת החיים עצמה.
יוֹ: אתה חושב שזה סתם? כשמתים מתעורר כוח החיים וכשחיים מתעורר כוח המתים. וכל זה קשור לאהבה.
*
יוֹ: אתה מוכן למות?
גיל: אני מקווה. אני עובד על זה. אני רוצה להינמס באופן חלק אל המימד הבא. אתה חושב שזה אפשרי?
יוֹ: בוודאי! אני לא יכול להבטיח לך את זה, אבל זה בהחלט אפשרי. אמרתי לך שהחיים והמוות הם זרם אסוציאטיבי. אז זה אפשרי. אתה צריך להיות מוכן למות כל רגע.
גיל: אז מה קורה אחרי המוות.
יוֹ: הרי אמרתי לך שיש רק הוֹוֶה נצחי. אם יש הוֹוֶה נצחי איך יכול להיות דבר כזה כמו 'אחרֵי'?
גיל: למה אנחנו מפחדים מהמוות?
יוֹ: נא לחזור לדיאלוג הראשון שכתבנו בתאילנד.
*
גיל: בלכתי החוצה נזכרתי במקרה מלִפְני, אולי, 15 שנה, או יותר, של חבר טוב שמת, ושאז נמלאתי כעס.
יוֹ: הו, זה כי אז היית יותר טיפש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם