כן, אנחנו שניים: פרשת השבוע בראי הקבלה
רק לאחר שעסק אדם בהתבוננות פנימית במחשבותיו הוא יכול להגיע להכרה שפועלים בו שני מנגנונים שונים ולא אחד, כפי שהאמין מרבית חייו. אלי רייפמן על האח הסכיזופרן של "עצמך". פרשת פנחס
ביהדות קיים שקר גס יותר משקר לאחרים - וזהו שקר לעצמך.
"לשקר לעצמך" נשמע כמו עוד אחת מאותן סיסמאות ניו-אייג'ית ברוח "אף אחד לא יכול להעליב אותך חוץ מעצמך", משפטים שנשמעים עמוקים, שכיף לזרוק לאחרים ברגע של התנשאות רוחנית רגעית כאילו הבנו משהו עמוק ואנו מנסים "להאיר" את עיני חברינו. בפועל, אלו הן אמיתות שאפילו הרוחניים יותר שבינינו מתקשים להפנימן - כל שכן לקיימן.
קל להגיד למישהו אחר "אתה בוחר להיעלב!", אך ברגע שאתה עצמך נעלב, אתה, שזרקת לאוויר מילים אלו בכזאת קלילות, מרגיש כיצד אותה זכות בחירה עלומה נשאבת ממך כמו מים שמתרוקנים בסחרור לחור הביוב, ובמקומה עולה וצף העלבון הצורב וממלא כל חלל פנוי בנפשנו ובגופנו ברגשות זעם, מרירות ונקמה.
כך גם המילים: "אל תשקר לעצמך".
קצת מחשבה על המשפט מובילה לכאורה למבוי סתום. כדי לשקר לעצמך, אתה חייב לזהות אצלך דרגה כלשהי של פיצול אישיות. חייבים להיות שניים בתוכך, אחד שמשקר לשני. וכבר פה אתה מתחיל להסתייג מהמשפט הרוחני העמוק שהתחלת להגות בו. "אני? בעל אישיות מפוצלת?! מה פתאום, אני זה אני".
בנקודה הזאת אומרת לך היהדות (בדומה לתורות רוחניות רבות): אתה אכן מפוצל. כן, יש שניים שם בפנים. יש "אתה" ויש "עצמך" ושניכם אמיתיים ומוחשיים לחלוטין וחיים במתח מתמיד בתוכך.
אם "עצמך" לא מאמין בזה, יבצע נא ניסוי קטן: ינסה להפסיק לחשוב לחמש דקות בלבד. ניסוי קלישאי זה, המוכר לכל עוסק ברוחניות כיתה א', מבהיר מהר מאוד ל"עצמך"' כי אינו מסוגל להפסיק לחשוב ליותר מכמה שניות. גלים של מחשבות באים ושוטפים את מוחו של "עצמך" למרות רצונו להפסיקם.
ככל ש"עצמך" מנסה יותר להצליח במשימת ה"אין מחשבה", כך הוא עד לתופעה מעניינת; בשלב מסוים במהלך הניסיונות להפסיק לחשוב, בתוך מוחך עומד "עצמך" ו"מביט" על זרם המחשבות הבלתי-ניתן לריסון, כאילו מהצד, וכך הולכת ומתחוורת הדילמה במלא הדרה הרוחני: אם "עצמך" לא חושב את המחשבות האלו - אז מי חושב אותן..?
נעים מאוד, זהו "אתה". האח הסכיזופרן של "'עצמך". לידיעתך, הוא זה ששולט בך, במחשבותיך, מרבית הזמן. הוא אמיתי, הוא קיים, והוא שקרן פתולוגי!
"אתה" משקר ל"עצמך" על בסיס קבוע. רק שללא תרגיל ניסיון הפסקת המחשבות, "עצמך" לא יכול להבחין שיש לו מתחרה, ולכן מאמין שהוא זה החושב את כל המחשבות במוחך. רק לאחר שעסק אדם בהתבוננות פנימית במחשבותיו, הוא יכול להגיע להכרה שפועלים בו שני מנגנונים שונים ולא אחד, כפי שהאמין מרבית חייו הבוגרים.
לאלה שלוקחים תרגיל זה ברצינות, ההכרה בפיצול אישיותנו,
כמו אלכוהוליסט או מכור לסמים, שמפסיק עם אשליית ה"אני יכול להפסיק בכל רגע שארצה" ומכיר בכך שהוא בבעיית התמכרות, כך גם אנחנו, ברגע ההארה לגבי הפיצול החי בתוכנו, מכירים סוף סוף בעובדה שאנו חיים בהתמכרות מוחלטת לשלטון ה"אתה".
נוח לנו שהוא לוקח את המושכות, נוח לנו עם גן-עדן השוטים שבו "אתה" שיכן את "עצמך" במקום שבו "עצמך" לא צריך להתאמץ אלא פשוט לזרום עם גחמות ה"אתה", גחמות היצר, התאוות הבלתי מרוסנות והאגואיזם המוחלט ש"אתה" מייצג.
היהדות והמקובלים הכירו בפיצול זה מימי קדם. הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), אחד המקובלים הגדולים בכל הזמנים, הבדיל בין הנשמה, שהיא "חלק אלוהה ממעל" והיא "עצמך" המדובר, לבין ה"אתה", שאותו כינה "הטבע הגופני", כמו חבילה שהנשמה מקבלת עם התגלגלותה לתוך גוף, מעין "דיבוק" של "אתה" שרוכב על "עצמך" ושואף לשלוט בו.
יחד עם חז"ל, הוא גם קרא לו בשמו הידוע "יצר הרע" והדגיש שחייבים אנו להתבונן בתוך נפשנו ומחשבותינו כדי לזהות את הפיצול ולהימנע משלטון ה"אתה" על "עצמך". תורתו של הרמח"ל דחפה את היהודי לתרגיל טיהור המחשבה המוזכר לעיל: “...איך תטהר מחשבתנו [איך תשמע את "עצמך"] אם לא נשתדל לנקותה מן המומין שמטיל בה הטבע הגופני [אם לא נשחררו מה"אתה"]?...”.
הרמח"ל התריע פעמים רבות כי הדרך לגאולה פרטית זו משלטון ה"אתה" היא התבוננות יומית של האדם במחשבותיו הפנימיות על מנת להבחין בין שני קטבי הפיצול שבנפשו: “צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו...”. ומסכם בפשטות: “אם האדם מפקח על עצמו [בהתבוננות מתמדת]... וניצול מיצר הרע [והצלת את "עצמך" מה"אתה"]”.
מהות הפיצול והשקרים ש"אתה" משקר ל"עצמך" הופכים לדרמה חיה בפרשה שלנו השבוע.
פנחס היה בנו של אלעזר הכהן, שלא יכול היה לחיות עם התדרדרות עם ישראל. בתקופתו זנו ישראל עם בנות מואב ומדין ואף נמשכו אחריהן לעבודה זרה. בנקודה מסוימת משהו נשבר בפנחס והוא הורג את נשיא שבט שמעון שבועל את כזבי בת-צור המדיינית בפרהסיה, לעיני כל ישראל וללא בושה. אולם המהות העמוקה של סיפור זה אינה נעוצה בפריצות המינית או במלחמתו של פנחס בהתבוללות הקשה של בני ישראל, וחשובה מהם לאין ערוך.
חז"ל משווים את פנחס לאליהו הנביא, שגם הוא, בחמת זעמו על העבודה הזרה שנפלו אליה בני ישראל, הורג מאות נביאי בעל ואשרה ושופך את דמם ללא רחם. בכתבי האגדה, חז"ל אומרים: "...הוא פנחס, הוא אליהו...", ומשווים ביניהם כאחד, בעצם פעילותם להרוג כופרים באמונת השם מתוך קנאתם הדתית.
לכאורה זהו אספקט ציני ביהדות, כי שני אלה, שהרגו במו ידיהם ושפכו דמים, נחשבים ל"מלאכי השלום" הן במקרא והן על-ידי חז"ל. אך כאן מגיעה הציניות לסיומה ומתחיל המסר האמיתי.
המדרש והזהר מבדילים בין שני סוגי קנאה דתית - זו האמיתית, וזו המזויפת - שבה "אתה" משקר ל"עצמך".
קנאתו של פנחס נחשבת לקנאה דתית לשם שמיים: הוא אינו פועל למען סיפוק זעם אישי אלא בראיית טובת הכלל ולמען שמירת המסורת וחוקי התורה. אליהו, לעומתו, רוצח כופרים בשם אותה קנאה דתית להשם, אך על פי חז"ל אין זה אלא שקר, ולדברי המדרש, אליהו פורק את זעמו הוא על נביאי הבעל, ומכאן, שהוא מקנא לעצמו ולא להשם. "אין ישראל יכולין לסבול קנאי כמוך", אומר לו הבורא ואף מבטל את פריבילגיות הנבואה של אליהו בגין מעשיו אלה.
שני מעשים זהים - שתי מהויות שונות. היהדות מלמדת אותנו כי אם לא ניזהר, ניפול בשקר עצמי ונספר לעצמנו שאנו עושים דבר עבירה בגלל "סיבה טובה", כאשר בפועל, היה זה רק סיפור כיסוי לסיפוק צרכינו אנו, ועבדנו את עצמנו בלבד. ההשלכות הן נרחבות ביותר וקצרה היריעה מלהבהיר את כולן, אך הבולטת מכל היא תפיסת המונח אהבה בימינו אנו.
חז"ל היו אומרים שאין אהבה אמיתית קיימת היום, כי האהבה האמיתית היחידה היא זו שאין בה תנאי ויש בה ביטול סיפוק העצמי. המסר פשוט: כאשר, למשל, אתה אומר שאתה אוהב אותה, אבל רק כל עוד היא מתייחסת אליך בכבוד, הגם שהאמירה יכולה להישמע לגיטימית, אין היא מבחינת אהבת אמת.
"אתה" פשוט משקר ל"עצמך" שאתה אוהב אישה זו, אף שבפועל אתה אוהב אותה רק כל עוד היא מספקת צרכים מסוימים שלך. המשמעות היא שאינך אוהב אותה באמת - אלא את עצמך בלבד (והדוגמא תקפה כמובן גם בהיפוך מגדרי).
אם רק נקשיב לרמח"ל, נתבונן בתוכנו ונדע כי אנו מפוצלים, אולי נוכל להפסיק לשקר "אנחנו" ל"עצמנו", ומי יודע, אולי אפילו נלמד לאהוב באמת.
לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם