האיש הקטן שבא להציל את העולם: יום הולדת 75 לדלאי לאמה
הוא היה ילד מהאגדות, בן איכרים שבני עמו זיהו כקדוש מיסטי שחזר לעולם כדי לשחרר אותם מהסבל הקיומי. והם סובלים. מזל טוב לטנזין גיאטסו, המנהיג הרוחני החשוב ביותר במאה ה-21. פרויקט מיוחד
אבל במקום לצאת, אתם מרכינים ראש וחוזרים פנימה. הפעם באופן מודע. עכשיו אתם נשבעים שתוציאו בזה אחר זה את כל האנשים מהמבוך, וכי תצאו ממנו בעצמכם רק אחרי שיצא ממנו האדם האחרון. בטיבט מאמינים שהדאלי לאמה הגיע אל דלת היציאה ממבוך עולמם של בני האדם. הוא פתח אותה, שאף מלוא ריאותיו את אוויר החופש שמחוצה לה, ואז הרכין את ראשו וחזר פנימה במטרה להראות לבני עמו את הדרך לשחרור מכבלי הסבל.
אדם שהגיע למדרגה רוחנית כזאת נקרא בבודהיזם הצפוני "בודהיסטווה". הבודהיסטים מאמינים שהנוכחות שלו מלאת ברכה, וכי הוא יודע את הדרך הביתה. ואילו בני העם הטיבטי הולכים אחרי הדאלי לאמה לא רק כי הוא מנהיג פולטי מוכשר והגון, אלא בעיקר משום שהם מאמינים בהיותו בודהיסאטווה. אדם שעשה בשבילם את הקורבן הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת: הוא ויתר על החרות הרוחנית שלו על מנת שהם יזכו בחרות שלהם.
סיפורו מתחיל אי שם, במאה ה-14, עת נולד הדאלי לאמה הראשון שנקרא אז גנדון דרוב (1391-1474). דרוב היה תלמידו של טסונגקאפה, מי שייסד את מסדר הגלוקפה שהדאלי לאמה יעמוד לימים בראשו. לפני מותו הבטיח דרוב, שהיה לדלאי לאמה הראשון, לתלמידיו – כי ישוב להשלים את משימותיו הרוחניות. מאז, לפי האמונה הטיבטית, הוא חוזר ומתגלגל במהלך 600 השנים האחרונות, מדור לדור. הוא מתגלה, בכל פעם מחדש, כפעוט שמציג סימנים טקסיים שמזהים אותו שוב ושוב כגלגול של הדאלי לאמה הקודם.
למרות שהיום הדאלי לאמה מזוהה, ובצדק, כדמות של שלום וחמלה, הדאלי-לאמה הקודמים ידעו מזימות ורבים מהם נרצחו עוד לפני שהגיעו לגיל 30. הגדול מבין הדאלי לאמות היה ככל הנראה הדאלי החמישי, שאיחד את טיבט בעזרת המונגולים. הוא הפגין סובלנות כלפי שאר הזרמים של הבודהיזם, שהתאחדו תחתיו, והיה הראשון שזוהה כבודהיסטווה.
הבודהיזם הטיבטי מזהה שלושה סוגים מרכזיים של בודהיסטוות. האחד נוהג כמלך שתחילה מקדיש את חייו להשגת רמתו הרוחנית של הבודהה, ומשהשיג אותה הוא פורש את חסותו על כל הברואים. את הסוג השני מסמל משיט דוגית צנוע, ששואף להעלות את כל הברואים לסירתו ולצאת יחד איתם ממעגל הסבל. הסוג השלישי מצטייר בדמותו של רועה צאן, שדרך פעולתו כשל מאסף אחורי. הוא דואג קודם כל שכולם ישתחררו, ורק אז יוצא בעצמו אל החופש.
הדאלי לאמה החמישי נכנס לקטגוריית רועה הצאן, בודהיסטווה המכונה "אוולוקטשוורה" שהוא גם הבודהיסטווה של החמלה. ומאז זמנו של הדאלי לאמה החמישי מאמינים הטיבטים שישות נעלה זו לובשת עור ובשר בכל פעם שהדאלי לאמה נולד מחדש.
ב-1932 ראה הדאלי לאמה הקודם (ה-13) חיזיון בזמן שישב במדיטציה, ובו הדרקון האדום פולש לטיבט. כך הוא חזה שטיבט תהיה קורבן לפלישה נוראית. הטיבטים מאמינים שבעקבותיו החליט למות מייד בשנה שלאחר מכן, בעודו בן 57, כדי שיוכל להיות בגיל
אחרי מותו של הדאלי לאמה ה-13, יצאה משלחת של נזירים בכירים לתור ברחבי טיבט אחר הגלגול הבא שלו. מחופשים לאנשים פשוטים הם עברו בית בית, מבלי למצוא את מבוקשם. וכמו באגדות, בתום תקופה ממושכת של חיפושים הם הגיעו לבית משפחת איכרים. בנם הפעוט התיישב בחיקו של אחד הנזירים והחל לשחק במחרוזת התפילה שהייתה מונחת על צווארו. כמו הנעל של סינדרלה, היתה המחרוזת שייכת לדאלי לאמה הקודם. הטיבטים מספרים, כי הפעוט אמר לנזיר שנשא את השרשרת: "תן לי את זה, זה שלי". הוא אמר את זה בניב השגור במרכז טיבט, שאין משתמשים בו באזור הכפרי בו נולד.
הנזירים התמלאו התרגשות והציגו לו שורה של חפצים זהים שרק אחד מהם היה שייך לדאלי לאמה הקודם, ואילו הילד זיהה אותם בזה אחר זה: את מקל ההליכה ואת מחרוזת התפילה, ואת התוף שעליו הוא ניגן באותה דרך שבה נהג לנגן הדאלי לאמה הקודם. לאחר מכן זיהה את כל הנזירים בשמם, למרות שהם לא הציגו את עצמם. אנחות הקלה והתרגשות מילאו את הנזירים. הם מצאו את אשר חיפשו.
הילד נלקח ללהאסה, בירת טיבט. בגיל 4 הוצג לציבור כדלאי לאמה ה-14. ראשו גולח, והוא קיבל על עצמו מעמד של נזיר. מאז הוא חי, מבודד למדי, בארמונו, כשחייו וכל עתותיו מוקדשים להכשרה בודהיסטית נוקשה. כבר מילדות היה ברור שלדאלי הזה יש סגנון אחר. הוא אהב מכוניות אבל היה נהג גרוע, שהיה מעורב לא פעם בתאונות דרכים קלות. הוא אהב סרטים ואהב לפרק ולהרכיב מכשירים מכניים. מעת לעת נהג הילד הקדוש לחמוק מעיני הנזירים אל בית הוריו, שם אכל בשר וביצים שהוא אהב כל כך, למורת רוחם של מוריו הבודהיסטיים.
ב-15.8.1950 הרעישה רעידת אדמה גדולה את גן העדן הטיבטי, מה שהתקבל כסימן מבשר רעות. באוקטובר אותה שנה התרחש הרע מכל, כשהצבא האדום האכזר פלש אל טיבט. התרבות הרוחנית הענפה שנבנתה שם במשך למעלה מ-1200 שנים עמדה על סף חורבן. והאיש שהכול תלו בו תקוות שיציל את האומה היה נער בן 15, שהיה לו מעט מאוד מגע עם העולם.
הדאלי לאמה הראשון, זה שבחר לחזור ולהתגלגל בעולם שיש בו סבל, נחשף כעת לסבל נוראי, מול האכזריות הסינית שלא ידעה ולא יודעת גבול. הם בזזו את כל אוצרות הממלכה, הם חתכו אפים ואוזניים של כל מי שהיה בעליו של רכוש רב ונתפס כאויב של מעמד הפועלים; הם רצחו נזירים והשמידו אלפי מנזרים. יותר ממיליון טיבטים, כשישית מאוכלוסיית המדינה, נרצחו בדם קר.
העולם שתק. הדאלי לאמה פנה לארה"ב, לאנגליה ולהודו, אך אף אחת מהמעצמות לא הייתה מוכנה להתערב במקום שאין בו אינטרס כלכלי או אסטרטגי. האינטרס ההומני לא נמצא על סדר היום של אף אחת מהמעצמות "הנאורות", ונראה שהוא נמצא נמוך מאד בסדר העדיפויות של העולם גם במאה ה-21.
ב-1958 חגגה הודו 2500 שנה להולדת הבודהה, והדאלי לאמה הוזמן כאורח כבוד, בביקור שבמהלכו החל להתבשל רעיון המקלט המדיני. בתום הביקור שב הדלאי לטיבט, רק כדי לגלות שהסינים מתכננים לרצוח אותו. ב-10.3.1959 הוא הוזמן לצפות לבדו בהצגת תיאטרון במפקדה הסינית. הטיבטים, ששמעו על ההצעה המסוכנת, יצאו ברבבותיהם לרחובות הסמוכים לארמונו. בדרך זו מנעו מהסינים להתקרב אליו ולא אפשרו לו לצאת. בתגובה יצאו הסינים מלהאסה, עיר הבירה, והקיפו אותה בקני ארטילריה שהיו מיועדים לדכא את המרד ולטבוח באוכלוסיה המקומית.
בתום כמה ימי מצור מתוחים מאוד הופגז הארמון בשני פגזים, והאורקל הצמוד של הדאלי לאמה הורה לו לברוח על נפשו. הוא התחפש לאדם פשוט ויצא מהארמון בשקט, בלי שאיש יזהה אותו, עלה על סוס וברח להודו. ראש הממשלה ההודי של אותם ימים, גאוהראל נהרו, העניק לו מקלט מדיני ואפשר לדלאי לאמה לייסד בהודו את ממשלתו הגולה ולשמר את התרבות הטיבטית העתיקה.
עם יציאתו מארמון הזכוכית והירידה מהרי טיבט יצא הדלאי לאמה אל העולם. הוא התגלה כדובר מוכשר עם אנגלית רצוצה. ואם תרצו, את שברון הלב של הגלות שנכפתה עליו הפך להזדמנות להפיץ את מסר הבודהיסאטווה לעולם כולו. חלק ניכר מהתעוררות הבודהיזם במערב מיוחס לפעליו. קחו, למשל, את המילה "חמלה", ונסו למצוא אותה בכתבים מערבים מלפני מאה שנה. היא כמעט שלא נמצאת בהם, בוודאי לא בהקשרים המיוחסים לה בעת המודרנית. ואולי עכשיו אפשר להעז ולהאמין שגם ההתגשמות המעשית של החמלה תקרום עור וגידים גם במערב.
הדאלי לאמה נהג באצילות של בודהיסאטווה גם ברגעי המבחן הגדולים שידע מול סין. במקום להפוך את אנשיו לעם של לוחמי גרילה שמשיבים לאכזריות הסינית באכזריות משלהם, הוא בחר להכריז על מאבק לא אלים בכיבוש הסיני, מה שזיכה אותו בפרס נובל לשלום ב-1989. מאז הפך לסמל אמיתי של דרך התנגדות לא אלימה, ולשגריר לא רק של טיבט אלא של הבודהיזם כולו. אבל למרות המחויבות הארצית, הוא היה ונשאר נזיר בודהיסטי. גם בתקופות בהן לוח הזמנים שלו גדוש מאוד, הוא ממשיך לתרגל מדי יום 4-5 שעות מדיטיציה, בין אם הוא בביתו ובין אם הוא בדרכים. לא אחת הוא הביע משאלה לחזור לחיים של נזיר פשוט ולהקדיש את חייו לגמרי לרוח.
ביום הולדתו ה-75 נותר רק לאחל לג'אטסאן ג'אמפהאל נגאוואנג לובסאנג אייש טנזין גיאטסו דלאי לאמה שימשיך בדרכו, ושיתחזקו ידיו במאבקו הצודק והנקי מאלימות. שימשיך לשמש דוגמא שמוכיחה כיצד הופכים ענווה וביטחון עצמי לכריזמה אמיתית, ואיך אדם קטן וגולה, בן איכרים מתרבות נידחת, בודהיסטווה או לא, יכול להביא שינוי אמיתי ולשמש מודל ואידיאל לכל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מדינות.
ביום שבת חוגגים בישראל את יום הולדתו של הדאלי לאמה.פרטים נוספים
איך הפך הדלאי לכוכב רוק? טור מיוחד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם