באנרגיות שליליות: פרשת השבוע של אלי רייפמן
כאשר מחלוקת נובעת מהצורך לסיפוק האגו, שיפוט או קנאה זוהי עבירה חמורה לאין ערוך כמעט מכל עבירה אחרת. פרשת קורח
לפרשות קודמות
פרשת קורח מביאה לגילוי מפתיע של צדדים ביהדות שלא באמת מכירים. כמו שקשה להאמין כי בן/בת זוג יפתיעו לטובה או לרעה לאחר ארבעים שנות נישואין, ואם זה אמנם קורה אז כמעט מחויב המציאות שתיבנה סביב זה אפיזודה באופרת סבון מרכזית, כך גם כאן לא יהיה מנוס מלהוסיף את פרשת קורח לרפרטואר היומי של כולנו, במידה שבאמת נופתע עד כדי שריפת גבות מהחידוש בפרשה זו.
בסיס הסיפור פשוט ואנושי בהתפתחותו; לפני רגע בערך הודיעו לבני ישראל שדינם למות במדבר בהליכה מעגלית במשך כארבעים שנה, עד אשר ייכחד דור החטא (חטא העגל וחטא המרגלים) ויבוא דור חדש ו"נקי" במקומו שיהיה ראוי לעלות לארץ המובטחת.
לא קשה לתאר שידיעה זו יכולה להביא לתסיסה מסוימת בקרב כשני מיליון האנשים שעלו ממצרים ומסתובבים עם הגשעפט שלהם בחום המדברי של סיני נטולת המיזוג. למעשה, כשחושבים על זה כמעט מתבקש שידיעה כזו
האמת היא שלפחות על פי הסיפור המקראי העם מקבל את החדשות המזעזעות בשלווה יחסית, כמעט סטואית במהותה. כאילו פסחו לחלוטין על כל שלבי הטראומה הפסיכולוגיים (הכחשה, זעם וכו') וקפצו ישירות ל"קבלה" (Acceptance) , כילד המובל לפינת העונש על ידי אביו בסנטר מורכן ומבט מושפל.
על כן, "מרד קורח ועדתו" אינו מפתיע כלל אלא נראה כמעט הכרח המציאות הפסיכולוגית של עם שנמנעה ממנו העלייה המיוחלת לארץ. הייתי מצפה לשני מיליון איש שיעלו כגוף אחד וזועם על משה ואהרון בלינץ' המוני, אך במקום זאת אנו רואים את קורח עם 250 איש בלבד - אמנם מהאליטה של השבטים, אך עדיין רק 250 איש - מגיעים למשה עם טענה שלא קשורה כלל לקבר האחים המדברי שהוטל עליהם אלא דווקא לעניין מינויים פוליטיים.
מעבר להפתעה הראשונית שתוקפת אותנו, אחרי הכל אנחנו לא כל כך בהלם. הרי האדם הוא חיה סתגלנית ואלפי שנות היסטוריה עקובות מדם, כיבושים ואסונות טבע הוכיחו זאת היטב. גם כאן לא צריך ממש ליפול מהרגליים. ניתן בהחלט לדמיין את קורח ועדתו בהליך מחשבתי של "טוב נו, אם כבר נגזר עלינו למות במדבר לפחות נדאג שארבעים השנים האחרונות יעברו עלינו בתפקיד פוליטי נוח, עם הטבות והכל".
המהלך לשיפור תנאי השירות מתחיל באמירה פשוטה: קורח ועדתו יוצאים נגד המינויים הפוליטיים של משה, שהציב את חברי משפחתו לתפקידים הבכירים ביותר בעבודות המשכן ועבודות ה' ככלל. תפקידים שנראו לכלל העם כנחשקים עקב כבוד ושררה רוחנית ושלטונית והטבות בלתי מבוטלות.
ערעורו של קורח נשען על טענה שמהווה מחלוקת עיקרית ביהדות גם כ-3,200 שנים לאחר שעצמותיו הפכו לאבק בסיני. הוא טוען ש"כל העדה כולם קדושים" ולא רק חברי שבט לוי והכהנים, ומסיבה זאת, לטענתו, לא רק שכל הקטע החדש הזה של המצוות המעשיות הוא קשקוש של מוחו הקודח מחום של משה, אלא גם תפקידי הכהונה הנחשקים לא יכולים להיות נחלתם של נבחרי משה בלבד משבט לוי.
קורח רואה במינויים אלה משום התנשאות שרירותית של משה רבנו המחלק מינויים כראות עיניו ואף טוען שמשה מנהיג את העם מטעם עצמו ולא מתוך מינוי אלוהי.
המרד בסמכות משה, וכתוצאה מכך גם בדברי משה הדורשים את קיום מצוות השם, הוא חריף ומהותי ביותר ביהדותנו. ראשית, קיימת האמירה הקצרה אך ההרסנית לעניין מונח הקדושה: "כל העדה כולן קדושים". אמירה אשר זרעה זרע מחלוקת בן אלפי שנים בשאלה: "האם בני ישראל אמנם קדושים מעצם היותם?", האם באמת, עצם זה שנולדנו לאם יהודייה עושה אותנו "עדה קדושה" גם אם אין אנו מקיימים מצוות או מינימום "דרך ארץ"?.
אמירתו של קורח התפשטה כרעל חוצה דורות ביהדות. רבים מאתנו האמינו במשך אלפי שנים שעם ישראל קדושתו אימננטית, "בילט-אין", וגם יהודי פושע, גוזל, אונס, רמאי ומשפיל אדם הנו קדוש מעצם היותו יהודי. לא רק שאמירה זו הניעה יהודים רבים לסטות מערכי ליבה של מוסר ומידות ולאבד צלם אנוש בהתנשאות מטורפת וגזענית הזועקת מתוף היותם "בן לעם נבחר" אלא שאמירה זו גם שחררה רבים מאחריות לקיום המצוות שהן הבסיס החד-משמעי לקדושת יהודי.
קורח היה הבסיס לתחילת מיקור חוץ חלקי של ביצוע המצוות, אאוטסורסינג של היהדות לקבלני משנה. במהות, היהודי צריך לאפות בעצמו את החלות לשבת, לקשור בעצמו את הציציות, לכתוב ולבדוק מזוזות, לאפות מצות במו ידיו לפסח - ולא לקבל הכל ארוז. ככל יכולתו, חייב היהודי לקיים המצוות ולא לשלם על קיומן על ידי צד ג׳. גבר שבונה בית בידיו חש חיבור עז ומחויבות לביתו, הרבה מעבר לזה שקנה אותו. איך נתחבר נפשית למצוות שחלקן מקוימות טכנית על ידי אחרים?!
משה מעולם לא הציג את קדושת היהודים כעובדה נתונה, אלא כתכלית המחייבת חתירה עצומה ובלתי פוסקת במהלך כל חייו של אדם השואף להתעלות מעל נפשו הבהמית, מעל לאגו השולט בו, מעל לשלטון תאוותיו הגשמיות וחומרנותו. המצוות המעשיות הן הכלי, "חדר הכושר" המאפשר להתאמן בהתעלות זו לקדושה.
כל המהות של הציצית בפרשה הקודמת היא להזכיר לאדם יום יום את מחויבותו לשאוף לקדושה שאינה מובנית בו כלל ואינה מובנת מאליה כפי שמציג אותה קורח בדמגוגיה ראויה לציון. "והייתם קדושים", בלשון עתיד, בלשון שאיפה, כדברי משה, עומד כאנטיתזה מוחלטת לזריקת הרעל של "כולם קדושים" מפי קורח, אמירה שרבים החללים ביהדות שנפלו בה לתהומות האגו והגזענות הדתית וממשיכים ליפול גם היום.
מבחינת היהדות זוהי המהות הראשית של מחלוקת קורח. אך מעבר לה, מסתתרת מהות נוספת, חשובה לא פחות. באופן חד-משמעי, מקורן של טענות קורח ללא ספק במניעים אגואיסטיים לחלוטין. קורח נפגע. הוא אחד מעשירי ומכובדי ישראל (ומכאן המושג "עשיר כקורח"), ועל פי מדרש רבה, פסחו עליו במינויים הפוליטיים לתפקיד נשיא עדת קהת.
העלבון קשה מנשוא ומתוך קנאה עזה קורח מגייס "גב" ולובי מרשים לתמיכה במהלך האגרסיבי כנגד משה. אירוע זה נקרא ביהדות "מחלוקת זדון" או מחלוקת שעניינה הוא סיפוק האגו, להבדיל ממחלוקת "לשם שמיים" שמהותה טובת הכלל.
למרות האופי הווכחני של דתנו, למרות חשיבות ההגנה על עקרונות היהדות, כאשר מחלוקת נובעת מהצורך לסיפוק האגו, מהצורך לצדקנות, שיפוט, עליונות, קנאה, זעם, שנאה או פשוט הצורך להוכיח לאדם אחר - בכוח - שאתה צודק והוא טועה, גם כאשר נושא המחלוקת הנו דתי, אם זהו המקור למחלוקת, אזי זוהי עבירה חמורה לאין ערוך כמעט מכל עבירה אחרת. הזהר הקדוש מבהיר במפורש: "מהו מחלוקת? הרחקה ודיחוי... הרחקה ודיחוי של השלום, ומי שחולק על השלום - חולק על שמו הקדוש.... אין העולם עומד אלא על השלום..".
לכל אלה מאתנו שמוכנים לסקול באבנים אנשים המחנים מכוניות בשבת בחניונים ידועים ופחות ידועים - התורה מזכירה והזהר הקדוש מבהיר: אחדותנו כעם אחד ומלוכד ונטול מחלוקות זדון שמהותן התנשאות, "הענשת האחר" או סיפוק צורך נרקיסיסטי זה או אחר, חשובה לאין ערוך מכל שמירה על מצוות שבין אדם למקום. "דרך ארץ קדמה לתורה".
קורח הזריק לא מעט רעל דתי לחיינו, אך הוא גם היה הבסיס לאחת המצוות החשובות והנשכחות ביותר: "ולא יהיה כקורח וכעדתו" - מצוות "עשה" ששמה את השלום והאחדות מעל לכל אינטרס אגואיסטי וקטנוני בחיינו.
לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם