כבודו,

אחד מבסיסי היהדות הוא עניין אהבת חינם כיעד למבחן רמת הקדושה של היהודי.

מקורות רבים מבהירים שמידת החסד (שהיא מעשר מידות האל המודגשות בעשר הספירות) היא המידה העליונה אליה צריך לשאוף היהודי וכאשר ישיג מידה זו אזי ''אהבת הכלל'' (או אלטרואיזם) ו''אהבת השם'' הופכים להיות דבר אחד. האחדות יכולה לנבוע אך ורק מהתחשבות בטובת הכלל מעל טובתו העצמית של האדם.

כחותמת, מובא עניין חורבן בית שני שחרב למרות שקיימו מצוות ''קלה כבחמורה'' - עקב שנאת חינם, פירוד ופילוג - היגד ששם את עניין האחדות מעל למצוות ולתורה גם יחד.

אשמח לדעת על בסיס מה טוען אדוני כי היהדות איננה קוראת לאחדות?

כמו כן, אחדות אין פירושה אובדן האינדיבידואליזם ובוודאות אין פירושה ההפך מדמוקרטיה.

ניתן בהחלט להיות באחדות שמסכימים לה כולם באופן דמוקרטי ללא כל כפיה. כמו כן, צלילים אינדיבידואלים שונים המנגנים בהרמוניה הינם לב ליבה של אחדות כי כל צליל חייב להתחשב בצלילים האחרים ולהיות עימם בסנכרון מלא של מקצב ומלודיקה....

אשמח להבין את כוונתו של אדוני טוב יותר כי הדוגמאות שניתנו מוכיחות את ההפך הגמור :)

בכבוד רב

אלי רייפמן

כל דת קוראת לאחדות, ביוצאה מהריבוי או הפילוג בו נמצא קהל היעד שלה. המטרה הדתית האוניברסאלית היא הבאת האדם למצב העילאי האפשרי לגביו, שהדתות כינו בשמות שונים (''כניסה להיכל המלך'', ''הארה'', ''מוקשה'', ''נירוונה'', ''תיאוזיס'', ''אל-פאנה''), המתארים אחדות של המהות האנושית עם המניפסטציה הקוסמית כולה. מצב אידילי ואידיאלי זה טבעי ביותר לאדם, אלא שממנו התרחק, היסטורית ותרבותית. התורה - ככל ספרי הקודש האותנטיים - מתארת אותו כ''גן עדן'' ובמקומות אחרים הוא מוזכר כ''תור הזהב'' של האנושות או זוכה לכינוי אחר. ה''אחדות'' באפיזודה של מגדל בבל שונה בתכלית: זו אחדות ''מלמטה'' (דומה לזו שהמין האנושי קרוב אליה שוב בימינו בחסות חברת הצריכה הגלובאלית, התקשורת ועוד גורמים). גם במוסיקה, המרכיב הראשון וה''טבעי'' ביותר הוא הקצב, שאין בו ריבוי ושניתן לדמות למצב ההארה), אח''כ באה המלודיה (קול בודד או שורת צלילים המושמעת ב-'אוניסונו' ע''י כמה קולות) ורק אח''כ מגיע ריבוי הקולות, ההרמוניה. גם היסטורית, התפתחה המוסיקה בסדר זה, כשהריבוי והשוני אינם מהווים ''קדמה'', אלא פיצוי על חוסר היכולת של האדם להסתפק בעיקר ועל הצורך הגובר שלו בגירויים!