עיר יהלום: רוביק רוזנטל מטייל בליסבון
בליסבון אפשר לטייל ימים שלמים ולא לשבוע. אחרי שחרש את דרום ספרד, רוביק רוזנטל ממשיך לטייל ביופי האורבני המושלם. אם אתם בעיר, אל תוותרו על צעידה רגלית, טעימה מהסרדינים המטוגנים ובעיקר אל תסתפקו בשלושה ימי טיול
וכך חצינו את פורטוגל דרך העיר הספרדית בדאחוס. לעומת גילברלטר, כאן אין ולו רמז לגבול, והסימן היחיד לכך שעברנו אותו היה סימון השעות בשלטים מוארים. זרמנו לליסבון, שהפכה להפתעת הטיול.
ליסבון היא יהלום. ליסבון מסחררת, בליסבון אפשר לטייל ימים אחר ימים ולא לִשְׂבּוע. אגב, בישראל של שנות החמישים עברתו את שמה והיא נקראה "ליסַבּון". אז לא, זאת לא עיר הסבונים. זוהי "לישבוא", שם שעבר גלגולים שונים ומשונים.
מה כל כך מרהיב בליסבון, עד כדי כך שהיא מזכירה את הגדולה מכולן, ריו זה ז'נירו, עוד עיר דוברת פורטוגזית? השילוב בין הטופוגרפיה וההיסטוריה.
הטופוגרפיה היא הנוסחה ליופי האורבני המושלם. בליבה של העיר עוברת לשון הים טאז'ו הקרויה "נהר", אבל כדי לחצות אותה נבנה אחד הגשרים הארוכים בעולם, שאורכו 17 קילומטרים. ליסבון עולה ויורדת על שבע גבעות, בדומה לירושלים, אבל היא ירוקה מאוד לעומת ירושלים, וכאמור, הים חוצה בין שני חלקיה. ליסבון עמוסה כיכרות, שדרות, אנדרטאות, והיא מלאת חיים. למרות שהיא שוכנת לחוף האוקיינוס, היא בהחלט ים תיכונית.
שני טיפים סותרים: אחד, קנו כרטיס דו יומי לאוטובוס הסיור (22 יורו) היוצא מכיכר מרקיז פּוֹמְבָּה. האתרים בעיר מפוזרים
הטיפ השני הוא שחובה ללכת בעיר הזו ברגל, בעיקר באזור העתיק. הגענו באמצעות האוטובוס, ירדנו באחת מנקודות הנהר בעשר בבוקר, וצעדנו וצעדנו עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. התחלנו מ"קאסה דל פאדו", מוזיאון המוזיקה הפורטוגזית שבו ניתן לראות ובעיקר לשמוע הרבה מן השירים המסתלסלים, הנוגים האלה, ולהיזכר בכוכבת שכבשה גם את לב הישראלים, עמליה רודריגז.
לא נכנסנו למלכודת "מסעדות הפאדו" הפלצניות, אבל במוזיאון סיפרו לנו שלאחר שהזמרים מסיימים את שירתם הלילית במסעדות הם מתאספים באזור בתי הקפה שליד המוזיאון ושרים עד אור הבוקר. בפעם הבאה.
עברנו בקתדרלה הגדולה של ליסבון, ומשם עלינו בסימטאות תלולות למבצר סאו ז'ורז'ה, ליבה העתיק של העיר, מבצר גבוה שבו תצפית פנורמית על העיר. במבצר אפשר גם להיכנס למתקן הקרוי "קמרה אובסקורה" ולראות בשידור חי את העיר מסתובבת על צלחת גדולה.
בירידה מן המבצר זכינו סוף סוף לטעום באחת המסעדות את המזון הלאומי הפורטוגזי, סרדינים מטוגנים. האמת, תענוג. ולא, זה לא מזכיר ולו במאום את הסרדינים בקופסה. אלא דגים בגודל שניתן לנעוץ בו שיניים, בשרניים, ונוטפים שומן. ללקק את האצבעות, תרתי משמע.
הירידה התלולה מן המבצר זרקה אותנו לכמה כיכרות, בכל אחת מהן ניצבת אנדרטה של גיבור מקומי. בכיכר רוסיו, שהיא כנראה כיכר רבין המקומית, מתקיים יריד ספרדי גדול, אפוף ריחות נקניק משכרים, עבודות יד, להקות מוזיקה. תזמורת נוער ספרדית מנגנת, ופורטוגזי קטן קומה, מעין זורבה מיניאטורי, מרקד מולה ומוחא כף, ונערה מן הלהקה מצטרפת אליו.
משם עלינו בשדרות השחרור אל כיכר מרקיז פומבה. שדרות יפות, אבל ריקות מאדם, כמה חסרי בית רובצים על הספסלים. התגעגענו לשדרות רוטשילד.
פוטנציאל ליסבון לא מוצה בשלושה ימים, וטוב שכך. יום אחד יצאנו לטיול במכונית לעיר קטנה הקרויה סינְטְרָה, צפונית מערבית לליסבון. עוד אחת מן הערים הקסומות, שבהן ארמון סינטרה צומח מתוך הצוקים, ובמעלה ההר ניצבים עוד ארמונות ומבצרים. המקום הזה, יש להודות, הפך להיות מלכודת דבש לתיירים, וטעם הביקור נפגם במשהו. אבל בכל זאת, יפה שם.
משם התמערבנו לקאבוֹ דָה רוֹקָה, הנקודה המערבית ביותר באירופה היבשתית, צוק פראי שמגיעים אליו בין כפרים קטנים ושכוחים. דולורס, השותפת הספרדייה שלנו לטיול, התקוממה וטענה שהנקודה המערבית ביותר נמצאת בספרד, או לפחות זה מה שסיפרו להם בבית הספר.
פורטוגל שווה יותר מטיול חטוף באזור ליסבון. שווה להגיע לפורטו, ולפורטואלגרה, ולעוד ועוד מקומות, אבל ככה זה, צריך לחזור.
היתה במהלך הביקור גם חוויה אומנותית אחת: הסופר-קלאסיקו מספר שלוש, הגדול מבין הארבעה, משחק השתיים אפס של ברצלונה על ריאל, שבו צפינו בצוותא עם ארבעה פורטוגזים רגועים מאוד שהצטרפו אלינו לצפייה. טוב, מוריניו, ורונלדו, אתם יודעים. פורטוגזים.
***
בשדה התעופה של ליסבון הכל זרם למישרין עד שהגענו לבדיקה אחרונה. המטרייה שלנו לא עברה. יש לה חוד ממתכת, אמרו לנו, אולי תחזרו לצ'ק-אין ותפקידו אותה עם המזוודות. לא חזרנו. המטרייה נשארה בחצי האי האיבֶּרי, והודתה לנו על כך. מה יש למטריות לחפש בארץ הקודש, אי שם במזרח התיכון הצמא לגשם?
לחלקו הראשון של הטיול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם