ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

ליגה ספרדית: טיול אביבי בדרום ספרד

רוביק רוזנטל הגשים חלום ויצא לטיול בדרום ספרד ופורטוגל. הוא השתתף בתהלוכות חג הפסחא, נסע עד גיברלטר, צפה במשחק בגמר הגביע עם חבורת אוהדי ריאל מדריד והתאכזב מהטאפאס המקומי. ולמרות הגשם - היה מענג

אז זהו, הגשמנו חלום ישן ונסענו לדרום ספרד. החלום התאפשר תודות לעונה: במקום לנסוע בקיץ הלוהט נסענו באפריל.

דרום ספרד אכן חיכתה לנו בכל הדרה, והוספנו אליה בונוס: פורטוגל, או ליתר דיוק, ליסבון. חם לא היה, ממש לא, אבל מזג האוויר המשוגע תרם גשמים מזדמנים, פה ושם גם שבר ענן.

וכך צעדנו בגרנדה, במנזר סן חרונימו ובסמטאות שבסביבתו, עמדנו למרגלות המצודה שבלב העיר, הגשם החל לטפטף, וכמו משום מקום צצו להם ליד אחד מעקה המדרגות בכיכר המצודה שתי מטריות, ארוכות כאלה, עם קצה מחודד ממתכת. לקחנו אחת מהן, והיא רצה אתנו כל הטיול.

גרנדה, התחנה הראשונה, טבולה ברומנטיקה. משהו בשם הזה, "גרנדה", בשירים ששרו עליה, הפך את גרנדה למותג-על של ספרד המדומיינת, ארץ לטינית, ארוטית. שום דבר לא הכין אותנו למה שציפה לנו בערב הראשון בגרנדה, כשאנו עוטים עדיין קורי שינה מיום של טיסות, ומצפים לסופר-קלאסיקו מספר שתיים, גמר גביע המלך.

מסתבר שבלי לדעת ובלי לתכנן נפלנו על ספרד בשבוע הפסחא, ובאנגלית easter. בשבוע הזה, הקרוי השבוע הקדוש, ובספרדית semana santa, הופכות הערים בספרד לאתר תהלוכות הפסחא.

מדי שנה חל שבוע הפסחא בתאריך אחר. הפעם, כאמור, זה היה השבוע שלנו, השבוע השלישי של אפריל. יצאנו לתומנו לרחובות, והרמזים הופיעו מכל עבר. דמויות בלבוש קו קלוקס קלן עם הכובע המחודד והגלימה בצבעים שונים עברו על פנינו, אלמנות שחורות ומאופרות היטב שגם להן משמעות נוצרית כלשהי, ילדים עם כלי נגינה, והכל הוביל לכיכר הקתדרלה.

נטמענו בהמון, ובשעה שמונה לערך החלו לצאת מן הקתדרלה בכיכר טיפוסים בתחפושות שונות, חלקם בכובעים המחודדים, חלקם נראו כמו שודדי ים, והיו גם הרבה אלמנות שחורות. ואז התנודד מתוך הקתדרלה מתקן מסורבל שבקושי עבר בפתח הצר, ומתחתיו טופפות עשרות זוגות רגליים שנשאו אותו מתחת לוילונות שחורים. על המתקן היה אפיריון, ודמותו של ישו הצלוב ניצבת ומתנודדת עליו, מוארת במאות נרות שעווה גדולים.

זמן מה אחרי ישו יצאה בעקבותיו גם מרים הבתולה על מתקן נישא, ואחריהם פרצה התזמורת במוזיקת כנסייה נלהבת. התהלוכה יצאה לדרך, ואנחנו חזרנו למלון, היישר אל הבאר שבו צפו עשרות ספרדים נלהבים בגמר הגביע, רובם אוהדי ריאל מדריד. אחרי הגול של רונאלדו פרצו במקום קריאות שמחה, וגם קללות בנוסח "פוטה קטלוניה", ואני, אוהד ברצלונה, אלא מה, התכווצתי על מקומי בדומייה.
הרבה יותר ממקום

התהלוכות שיתקו את גרנדה, והביקור המתוכנן באלבאיסין ובמערות של סקרומונטה לא יכול היה לצאת אל הפועל. בילינו שעות באלהמברה, מתחם מפואר של ארמונות ומבצרים שנבנה על ידי סולטאני שושלת נאצר במאה ה-13, מקום מופלא כידוע וכצפוי.

על פי ההוראות, יש לרכוש כרטיסים לאלהמברה כמה חודשים מראש, ואכן הצטיידנו, אבל למי שהגיע בלי הכנה, אל דאגה, אפשר לקנות כרטיסים במקום, והכי חשוב לא להפסיד את ארמון האריות שהכניסה אליו נסגרת אחר הצהריים, ואת הגנראליף על שדרותיו. אלהמברה מאפשרת לגרד מספרד את החומה הנוצרית העבה ולחזור אל תור הזהב הערבי-מוסלמי.

התחנה הבאה היתה גיברלטר. כמה אנשים זקפו גבה על כך שאני מתעקש על גיברלטר, ואפילו מוכן לוותר לשם כך על קורדובה, שלא השתלבה במסלול, אבל גיברלטר היא הרבה יותר ממקום. היא קצהו של הים התיכון שלחופו אנו מבלים את חיינו, היא מפגש יבשות יוצא דופן, היא מותג.

החלק המרשים ביותר בביקור בגיברלטר הוא רגע לפני שמגיעים אליה, כאשר בבת אחת צץ הצוק השחור הזה מתוך המישור, כאילו אינו שייך הנה. ככל שמתקרבים אל הצוק גוברת התחושה שבביקור בגיברלטר אנחנו לא רק עוברים לארץ אחרת, במקרה זה, בריטניה שגיברלטר שייכת אליה, אלא למאה אחרת.

תור ארוך משתרך לפני הכניסה היחידה לגיברלטר, תחנת גבול עם עמדות שמירה וחיילים, מופע ומושג שעבר מן העולם באירופה המאוחדת. התור נמשך לאורך קילומטרים, עד שרבים נוטשים את המכוניות ועוברים לגיברלטר ברגל.

הנסיעה, לפחות, היא בצד הנכון של הכביש. העיר הקטנה המתפתלת במעלה הצוק מעניקה תחושה של מבוך עכברים, מקום שאתה ממש לא רוצה לגור בו.

נסענו עד קצה גיברלטר, עד "נקודת אירופה" העוברת שיפוצים. שם ביום בהיר אפשר לראות את אפריקה, קרוב קרוב. ביום פחות בהיר, כמו שלנו, אפריקה היתה צללית הררית אפרפרה, אבל בכל זאת התרגשנו.

אחר כך עלינו אל "הסלע העליון" במכונית, שילמנו עשרה יורו לאדם ונכנסנו אל מערת סן מישל, מערת נטיפים קטנה ויפהפייה, שבתוכה חלל גדול שהוצבו בו כיסאות והוא משמש לקונצרטים. שווה. מאוד שווה.

מגיברלטר עלינו לעיר חרס דלה פרונטירה ללינת לילה. גם כאן נקלענו לתהלוכת פסחא, שעברה בסמטאות צרות כל כך עד שהאפיריון של ישו התחכך בקירות הבתים. וגם תפסנו טאפאס פה ושם, וזה הרגע לערוך הפסקה מתודית ולדבר על אוכל.

הדימוי המקובל הוא שספרד היא ארץ שבה האוכל הטוב שופע מכל פינה, ומביקורים קודמים אכן היו כמה חוויות מענגות. אבל מי שרוצה לנסוע לספרד כדי לאכול, כדאי שיתארגן לטיול אוכל, ילמד היטב היטב את מפת האוכל ויאתר בקפידה את המסעדות הנכונות. את זה רוב תיירי העולם, כולל אנחנו, לא עשינו.

במקומות ההומים והמבוקשים המסעדות הן מלכודות תיירים, מוכרות מעט איכות עבור הרבה כסף. רוב המסעדות אליהן נקלענו, לפעמים מרוב ייאוש ורעב, הן תערובת של קפטריה ובאר המגיש מזונות לא מרגשים במיוחד.

המושג "טאפאס" מתמצה בדרך כלל בצלוחית זיתים או בסנדוויץ' "חמון" (נקניק חזיר סתמי למדי) הכרוך בלחם לבן נטול טעם. ועוד הפתעה: ממש התגעגענו למלצרים/יות הישראליים החמודים אף אם חצופים לעיתים. מסעדות ספרד מלאות מלצרים גברים ממורמרים ומיוזעים בגיל העמידה, שממש לא בא להם לשרת אותך.

אז אם אתם מחפשים את הטאפאס המושקעים והאיכותיים של "טאפאו" למשל, ואתם בספרד ולא ברחוב הארבעה בתל אביב, כדאי שתשקיעו מראש בחיפוש אחר המסעדה הנכונה. אנחנו לא מצאנו.

מחרס נסענו לסביליה, העיר שהכל מדברים בשבחה, וגם היא עטופה הילה רומנטית, כמו גרנדה, ואולי יותר. על סביליה נפלנו ב"שבת של תחיית המתים", יום השבת הסוגר את אירועי חג הפסחא. גם כאן אצות תהלוכות כל השבוע, ושיאן הוא תהלוכת השבת המתחילה בארבע בבוקר, ונמשכת עד טקסי הסיום בשתיים בצהריים.

באחת עשרה, בסנטה קרוז, תפסנו את התהלוכה יחד עם אלפי תושבים, משפחות על טפן שנהרו אל הכיכר. מה שאהבתי בתהלוכה  הוא הבלגן. הגבול בין התהלוכה והקהל מטושטש, מי שרוצה מצטרף וצועד כברת דרך, ומי שרוצה, כמוני, מתערבב בתהלוכה ומצלם, אפשר אפילו לגעת בגברים האומללים הפוסעים יום שלם מתחת לאפריון ישו, כנראה כדי לכפר על עוונותיהם.

סביליה עיר לא קטנה, ובליבה גוואדאלכיביר, הנהר הגדול שאוניות משייטות בו. מתחם ענק ומסקרן הוא מתחם אקספו, וכן אזור התערוכה בת מאה השנים כמעט - האיבֶּרו-אמריקאי, שבה יש לכל מדינה בדרום ומרכז אמריקה ביתן משלה. במקומות האלה מנסה ספרד להזכיר את תהילתה כאימפריה עולמית, ולהציג את עצמה כמרכזו של תת-עולם על הגלובוס.

בסביליה הלכנו למופע פלמנקו, בהיכל הפלמנקו המקומי התקוע באזור אורבאני חסר השראה. לא נפלנו במלכודת "פלמנקו+דינר" והסתפקנו בפלמנקו עם משקה, והאמת, נהנינו. יש בריקוד הזה, ובמוזיקה הנלווית לא, משהו מכשף ומרתק, ומה לעשות, פלמנקו זה ספרד.

בדרך לפורטוגל נחתנו ללילה בעיר הררית קטנה ומיוחדת, קסארס. העיר העתיקה שבמרכז קסארס משכרת, ערבוב של נצרות עתיקה, מבנים ערביים, ואפילו רמז לעולם היהודי, שהיה מצוי בכל מקום ומקום בספרד, ולא הרבה נותר ממנו.

בקסארס מצוי "רחוב היהודים", וגם "רחוב היהודים החדש", אבל במקום שבו מצוין בית הכנסת העתיק ניצבת כבר מזמן כנסייה. בין הרחובות העתיקים, הקתדרלה והחומות מציגים תערוכה של אנדי וורהול.

לכיכר המרכזית, פלאטה מאיור, שממנה עולים לעיר העתיקה, מראה נפלא. המסעדות, כמו שכבר רמזנו, על הפנים. וגם תפס אותנו הגשם, אבל כזכור, מטריית הפלאים הלכה אתנו בנאמנות גם הנה.

המשך הטיול, שיתמקד בפורטוגל יתפרסם כאן בשבוע הבא.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...