מפנה מקום: כל מה שתבקשי
קבלה ונתינה הם לא עניין אישי. אף אחד לא אמור לתת לי משהו מסוים. אני לא מסתובבת בעולם כמו קבצנית. אני פשוט סומכת, ואז הכול מגיע. ואם לא, ממשיכה ללכת
אז בלי להיכנס לפרטים הקטנים, שללו לי את הרישיון לשלושים יום. חמש עשרה שנה אני על הכביש ופתאום, ברגע אחד, בלי. אני גרה במושב שבשביל לצאת ממנו צריך אוטו, חייבים אוטו. אי אפשר לגור בו בלי אוטו. אמרתי את זה גם לשוטר בשימוע של שלוש לפנות בוקר, אבל זה לא ממש עזר.
ואספר על עצמי עוד משהו. אני אוהבת שיש לי הכול. כשאני הולכת לסופר אני קונה את כל סוגי הדברים שאני אוהבת ולפני שנגמר משהו אני כבר בדרך כלל קונה חדש. אני דואגת שיהיה גם לי וגם לאורחים שאני יודעת שיבואו ואלה שאולי. שיהיה גם מלוח וגם מתוק וחמוץ וגם אוכל רציני וגם משהו לנשנש. אף פעם אי אפשר לדעת מה יזדמן ובאיזה מצב רוח אהיה, ותמיד טוב שיהיה. הכול.
וזה לא רק באוכל. יש לי גם את כל כלי העבודה ויש לי חוט ומחט וכאלה למקרה
ואז בלילה בהיר אחד לקחו לי את הרישיון.
חבר שהיה אתי הסיע אותי הביתה. עוד נשארנו לישון בתל אביב כי הוא היה עייף לנהוג באותו לילה ויום אחר כך נסענו. כלומר, יכולתי לנסוע כשהוא יכל לנסוע. מה, תלויה בו?
וכמה תכניות היו לי עם הרכב. ביום שישי, סדנה בנהריה. ביום ראשון בבוקר, עוד מפגש בנהריה. תכננתי לקחת את האוטו ולנפוש בצפון וככה גם לסיים את הספר שלי. אבל בלי אוטו?
יום אחר כך נסעתי (בלי לנהוג) לתל אביב לשימוע. לפני זה ארזתי בתיק בגד ים ועוד מיני דברים, כי מי יודע מה יקרה ועד שאני במקום אחד, לא כדאי שאלך ממנו כל כך מהר. סך הכול, מי יודע איך ייצא לי להגיע שוב. אז הסתובבתי בתל אביב ופגשתי חברים והייתי בים וראיתי את האחיינית שלי וכשנגמר היום אסף אותי חבר לערב שהוא ארגן. הרגשתי בטיול שנתי וכל רגע כשרציתי משהו, הוא הגיע.
ולמה אני מספרת לכם את כל הסיפורים האלה? כי התחלתי לקבל מתנות מהעולם.
תמיד אני מקבלת מתנות מהעולם, נכון. אבל מה שקרה עכשיו היה אחר.
הותרתי מרווחים לקבל, כדי לתת לעולם לתת לי.
אם אקנה את הכול ואדאג להכול, רק שלא יחסר, איפה אותיר מקום?
אני יודעת לתת להרבה אנשים. אני יכולה לראות איפה כל אחד זקוק למשהו ואם יש לי לתת לו, אז למה לא? זאת מתנה גדולה כל כך לתת. אז למה לא לתת אותה גם לאחרים? אני לא יכולה להסביר לכם כמה אני מתרגשת בימים האחרונים מהתנועה של החיים. לא שלי שמניעה אותם בפעולות שלי, אלא בתנועה שלהם כלפיי.
והנה עוד סיפור קטן; כבר אמרתי שתכננתי לנסוע לנהריה. שיתפתי את החברה שהייתי אמורה לפגוש בעניין ואמרתי שהייתי רוצה לישון במקום שנוח להגיע אליו. את המילים האלה אני כותבת מתוך בית ההארחה של בעלה. במחיר סמלי קיבלתי את הסוויטה של המקום עם כל הארוחות וסביבי כל האנשים שהעברתי להם סדנאות רק אתמול. הם מחייכים ומזמינים ושואלים.
חשבתי לנסוע לבד להיכנס פנימה וככל שאני עושה את זה, כל העולם מגיע אליי.
אתמול יצאתי בצהריים לחפש מה לאכול. לא מכירה ממש את נהריה, אבל נתנו לי כיוונים. אספתי את הרגליים ויצאתי. הלכתי עד שהגעתי לצומת שבו תהיתי לאן ממשיכים מכאן.
ואז עבר עם האוטו חבר טוב מהעבר.
ככה, באמצע רחוב שומקום בנהריה.
כל כך הרבה פעמים הסתובבתי בעולם בתחושה של חוסר הדדיות עם אנשים מסוימים ואולי גם פחות רציתי להיות בקרבתם. כי סך הכול, נעים לי לתת להם, אבל משהו לא משך אותי להישאר. אני לא רוצה מהם תמיכה רגשית, חומרית גם לא, ובכלל, אני בסדר.
"אני כל יום באביאל בבוקר", התקשרה אליי חברה. "תגידי כשאת צריכה".
והיו עוד כאלה.
תמיד חשבתי שאני צריכה ללכת אל העולם כדי שדברים יקרו כמו שאני רוצה. וזה נכון, צריך ללכת אליו, צריך ללכת אל מה שאני רוצה. את זה אני יודעת טוב.
אבל הכיוון השתנה. אני הולכת. לא אליו, לא לאף אחד אחר, אני פשוט הולכת. והעולם כאן.
קבלה ונתינה הם לא עניין אישי. לא נותנים למישהו ומקבלים דווקא ממנו חזרה. נותנים לעולם דרך כל אחד, ואפשר לקבל דרך כל אחד. נותנים לעצמנו, מקבלים מעצמנו, אין שום הבדל.
אף אחד לא אמור לתת לי משהו מסוים.
אני לא מסתובבת בעולם כמו קבצנית.
אני פשוט סומכת. ואז הכול מגיע.
אז תזכרו, תשאירו מקום לאלוהים שייתן לכם, תנו לו את המתנה הזאת, תנו לאנשים ללכת אליכם.
אל תדרשו, אל תחפשו את זה.
היו שלמים גם בלי.
ואז תקבלו את הכול.
יעל צבעוני כותבת ויוצרת כדרך חיים. מנחה סדנאות כתיבה, מלווה תהליכים אישיים בכתיבה ויצירה. www.mi-la.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם