בחברוּת: פרשת השבוע בראי הקבלה
האמרה "כל ישראל ערבים זה לזה" מעולם לא ביטאה חובת חתימה על ערבויות בנקאיות לכל יהודי שמבקש מיהודי אחר אלא מעורבות פעילה של כל יחיד לחיזוק ידי חבריו. פרשת נשא
בפרשה מתוארות לפרטים מצוות מדוקדקות שעניינן הבהרת עבודת הלויים והכהנים במשכן - פרטים אשר לאחר חורבן בית שני פסקו להיות רלוונטיים כלל לעם ישראל ובוודאי שאינם רלוונטיים היום.
אך לא בפשט עסקינן כאן; ביאור הזוהר על פרשה זו (המקיף מעל 200 עמודים בפירוש "הסולם") מאפשר לנו לקבל תובנות עמוקות וחיוניות לאין ערוך לגבי מהות חיינו כעם ישראל בימים אלו ובעתיד.
נתחיל בכך שנבהיר את אחת מאבני היסוד של היהדות: מושג "אהבת ה'". תפילת "שמע", שאותה מחויב יהודי לומר פעמיים ביום בכל יום במהלך חייו, מזכירה לו את אחת המצוות העיקריות ביותר ביהדות: “...וְאָהַבְתָּ אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:...”.
מחשבה זריזה בנושא זה מביאה אדם לתובנה כי אין זו באמת מצווה שאדם יכול לקיימה. הרי כיצד ניתן לצוות על מישהו לאהוב דבר מה? איך אפשר "להתאהב בפקודה"?! אהבה היא אחד מאותם תהליכים נפשיים ורוחניים שעד היום מהווים מסתורין אנושי שאנו ממשיכים לחוקרו, וכמה שאנו חוקרים, כך אנו נותרים עם יותר סימני שאלה.
אז מהי בדיוק כוונת המצווה לאהבת ה'? גדולי הקבלה לא פסחו על בעיה מובנית זו ונתנו פתרון פשוט שאדם יהודי יכול "ללעוס": אהבת השם = אהבת הכלל. אחד מגדולי הקבלה, הנלמד כיום בכל מכון אפשרי, הינו הרב אשלג, כותב פירוש "הסולם" לזוהר הקדוש וספרים רבים אחרים. במאמרים שונים הוא מבהיר שמטרת העל של היהדות, המכונה "גאולה", היא למעשה מעבר האדם מאגואיזם לאלטרואיזם (מעבר מאהבת עצמי לאהבת הכלל), וכי "אהבת השם" הינה הביטוי הגשמי ל"אהבת הכלל".
כאשר אדם יכול להתעלות מעל הצורך האובססיבי המובנה בו לשרת את צרכיו הוא בלבד אזי: "כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה’ ואהבת חברו לאחת ממש...". זו "צורתה הכללית של עבודתו ית’, שכל מהותה איננה אלא אהבת זולתו...". אלה דברים מדהימים ומאירי עיניים השופכים אור על מהותה האמתית של היהדות.
לא בכדי אמרו גדולי התורה בכל הדורות שאדם הלומד תורה מבלי ללמוד את פנימיותה, שהיא חכמת הקבלה, הינו כמחריב עולם. הרי ללא הבהרה זו, מרבית היהודים בכל הזמנים עבדו את עבודת ה' למען קבלת שכר זה או אחר, מעין "שוחד" רוחני שבמסגרתו "אהבת השם" קוימה למען קבלת חסדים כגון פרנסה ורפואה
יתרה מכך, מטרת-על זו של הקמת חברה אלטרואיסטית אינה מטרתו של היהודי אלא של היהודים, ברבים, כעם מאוחד ומלוכד החי ופועל כל חייו במתכונת יומיומית למען השגת החזון הנכסף. מאמר הערבות הידוע, "כל ישראל ערבים זה לזה", מעולם לא ביטא חובת חתימה על ערבויות בנקאיות לכל יהודי שמבקש מיהודי אחר אלא מעורבות פעילה של כל יחיד לעידוד וחיזוק ידי חבריו בפעילות הקדושה של עבודת השם למען השגת מידת "אהבת הכלל" כעם מאוחד.
מלכתחילה, לא היתה עבודת השם נחלתם של כהנים בלבד אלא מחויבות קולקטיבית של עם ישראל שבמסגרתה כל אחד ואחת תורמים את כוחם למאמץ. חז"ל מבהירים כי העברת מרבית עול החזון ועבודת ה' מכתפי כל אדם לידי הכהנים היתה למעשה כפויה ומעין הרע במיעוטו לאחר חטא העגל, שבאמצעותו התברר לבורא כי "עם קשה עורף" זה לא ממש חזק בעמידה במחויבות. בצר לו "זרק לנו עצם" בדמות העברת מרבית האחריות לעבודת ה' לידי קבוצה "מקצועית" מתוכנו.
למעשה, העברת כמעט כל המחויבות מרשות הרבים לרשות יחידים מחלישה את הכלל ואת החתירה למטרתו. הזוהר הקדוש מזהיר בפרשת השבוע מאותו פירוד של יחידים העובדים במנותק מהכלל במאמר משובח המדבר בעד עצמו: "משל לאלו יורדי הים השטים באוניה, קם שוטה אחד ביניהם רצה לנקוב את הספינה. אמר לו חברו למה אתה קודח. אמר לו מה אכפת לך, הלא תחתיי אני קודח. אמר לו, הרי שנינו נטבעים בספינה ביחד...".
על היהודי להבין כי אין מהות לקיום המצוות אם הן נעשות כפעולת יחיד "למען עצמו בלבד". מהותן הרוחנית של המצוות באה לידי הגשמה אך ורק אם הן מקוימות כחלק מפעילות כללית ומאוחדת של העם כולו. וכל פעם שאחריות זו או אחרת כמותה "יורדת" מכתפי הכלל לאוסף פרטים מתוכו - דינה של פעולה זו כמעט בוודאות להכשיל את הכלל ואת חזונו המשותף.
כעובדה היסטורית, הכהנים, שעל כתפיהם הונחתה עבודת המשכן והמקדש, סרחו לבסוף והגיעו לתהומות שפלות של שחיתות, ששיאה היה מכירת עמדת הכהן הגדול בתקופת בית שני לאדם שכלל לא היה מבני ישראל(!).
כיום, מעבודת הכהנים המחויבת בתורה לא נשאר דבר מלבד "ברכת הכהנים", שגם משמעותה עוותה בהתדרדרות הדורות למהות של קבלת שכר גשמי ל"מבורך", שהינה בגדר עבודת אלילים ממש.
המסר החד משמעי של היהדות ושל הקבלה הוא פשוט: עלינו לחזור לעקרון האחדות והערבות ההדדית או שלא נמשיך להתקיים. עלינו לחזור ולקחת יותר אחריות ציבורית כעם וכקבוצה מאוחדת.
זה כל כך פשוט וברור, הרי תלמידים המקבלים אחריות משותפת על תחזוקת בית ספרם, שעובדים יחד עם השרת לתקן דלתות, לפתוח סתימות, לצבוע קירות, לשתול צמחים וכד' - בוודאות מוחלטת לא יעסקו בוונדליזם, כי הם חשים אחריות ובעלות על המבנה והציוד שבו.
אנשים אשר באופן מאוחד ומתוך עיקרון הצרוב בנפשם כעם דואגים לנקות את הפארקים והחופים שבהם הם מבלים חשים אחריות מאוחדת כלפי הסביבה ולא יעשו דבר לפגוע בה. כך הדבר לגבי כל פעילות ועקרון המושתתים על מחויבות הכלל כקבוצה מאוחדת ולא נשארים על תקן משימות ש"מנחיתים" על ה"כהנים" המודרניים כגון שרתי בתי הספר ומנקי רחובות בלבד. אנחנו נקראים לדגל על ידי חכמת הקבלה לבטל את "מיקור החוץ" שסיגלנו לעצמנו לכל הפעילויות שאמורות לאחד אותנו כעם בעל אחריות קולקטיבית.
חשוב מכך, כל קבוצת אנשים, הנלחמים או פועלים למען מטרה משותפת כלשהי לאורך זמן, תמיד, אבל תמיד (!), מפתחים רגשות קירבה ואפילו אהבת רעים זה כלפי זה. כתוצאה ישירה מכך, כל "ביחד" למינהו שניקח על עצמנו מחדש, יחזיר למעשה את עניין הערבות בישראל למקורו, יקדם את אהבת הכלל בתוכנו ולפיכך יקרב אותנו למטרתנו כיהודים - אהבת השם האמתית.
לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם