הנסיך הפלצן: על נסיכים ונסיכות שחיים מחוץ לאגדה
אין צורך שיקראו לכם קייט או ויליאם בכדי שתחשיבו את עצמכם כראשונים בין שווים. רחל שבי מסבירה כיצד יכולה ההומיאופתיה לעזור לבעלי הפאסון שבינינו לרדת אל העם
מים רבים עברו בתמזה מאז החתונה המלכותית של הדוכס והדוכסית מקיימברידג'. זו, לפחות, התחושה השוררת ברחבי הלבנט, ובפרט כאן בפלשתינה, שאין בה רגע דל. המבול הקבוע של הדרמות, לחם-חוקנו, הספיק להשכיח מאתנו (או מרובנו, לפחות) את שעות הצפייה באסקפיזם המזוקק, שבהן התנתקנו מקשיי האקטואליה והתחברנו לפנטזיה. האם טקס הנישואין בין ויליאם וקייט אמנם היה פארסה מוגזמת, בזבזנית, ומעל הכל אנכרוניסטית? או שמא זכינו להתוודע, בני
כסמל בין-תרבותי וחוצה תקופות, מה מסמל מעמד הנסיכות? מדובר בהבטחה לסמכות אשר טרם התממשה, ושלכן גם טרם החלידה. זהו פוטנציאל רענן וזוהר שלא הוכתם בבירוקרטיה, בשערוריות, בדם או בדמים. זהו סמל להיותך (בין אם שליט, אמן, מדען, משורר) ראשון בין שווים. בנסיך ובנסיכה מגולמת איכות מלכותית שעודנה מבטיחה, צעירה, הרואית, אידאלית, יפה ונאצלת.
חתונות נסיכותיות יש פעם בדור, במקרה הטוב. ועדיין, מדי לילה עשרות מיליוני נסיכים צעירים ונסיכות רכות נמים את שנתם התמה. הדימוי מוטמע בנו בצורה אפקטיבית ונמרצת באמצעות סיפורים, סרטים, מחזות וכל המרצ'נדייז הנלווים (בובות, סדינים, סוכריות ומה לא). כטיפול מונע, שלא לומר אנטידוט (קרי סם-נוגד), דר' יעל רנן כתבה בספרה, "התפוח המורעל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007) כי אגדות, "מאחורי חזותן התמימה, כאשר בודקים אותן מתחת למיקרוסקופ, מתגלה משטח רוחש חיידקים".
למשל, בכל הקשור לנסיכות, דר' רנן מציינת את הדרישות, את המישטור הנדרש מבנות שרוצות להיות נסיכות: היי רכה, גלי התחשבות, מחקי את עצמך למען האהבה, היי פאסיבית, ותרי על סיפוקים, הפגיני ייצוגיות בכל עת (אחרת, איך יזהה אותך הנסיך בבגדיך הבלויים?!).
למרות שהומיאופתיה היתה - ועודנה - פופולרית בקרב האריסטוקרטיה (ובפרט זו הבריטית) , אני רוצה לדבר הפעם על עוד נסיכות שאינן נסיכות באמת. דמן אדום, אך יש בהן איכות אריסטוקרטית מסוימת. ותתפלאו כמה כאלה יש.
ראשית, תרופה הומיאופתית ותיקה וידועה ששמה Silica, ובעברית דו-תחמוצת הצורן, או קווארץ. הרעיון המרכזי המלווה את מי שזקוק/ה לקווארץ בצורתו ההומיאופתית הוא שיש לשמור על הדימוי האריסטוקרטי, כלומר להתנהג, לפעול ואפילו להתהלך באופן המקרין פאסון אצילי, לשמור על ריחוק, לא להתערבב עם "עמך", להיזהר בכל פרט, לא להותיר חלילה את נעל הזכוכית על גרם המדרגות, לא להיתפס, חלילה וחס, בעדשת הפפראצי באופן בלתי מתוכנן.
אני זוכרת מטופלת מרשימה שסבלה ממה שהוגדר כתסמונת התשישות הכרונית. למרות חוסר הכוחות הטוטאלי, היא סירבה לעזרה בתחזוקת הבית, אף על פי שבני המשפחה הציעו עזרה ותמיכה. כבת זקונים במשפחה חמה ומבוססת, יכלה לקבל עזרה ביד רחבה, אך גם במצבי החולשה הקשים ביותר, המשיכה לארח ולסייע למשפחתה – תוך שהיא מקפידה לנקות את ביתה-שלה ומסרבת להיעזר בשירותיה של מטפלת לילדים. העיקר שלא ידעו, ושלא יחשבו שהיא זקוקה לעזרה.
אם אתם מכירים אנשים הלוקים בחולשה המסווגת כתשישות כרונית, שלרוב מתקשים לצאת מהמיטה, אתם בוודאי יודעים עד כמה המוטיבציה והכוחות הללו הם חריגים. זה מבחינתי היה המפתח להבנת מצבה, צורך בתיחזוק של דימוי אצילי, המתרחק מהושטת עזרה, מחשיפת חולשה אנושית. הבחורה הזו נעזרה ב-Silica ההומיאופתית. עד מהרה, לא רק כוחותיה שבו אליה אלא שבהדרגה נפתחה לאפשרות לקבל עזרה, ויכלה בדיעבד לתאר את קשייה, להתגמש.
בתרופה ההומיאופתית הזו קיים היבט נוסף מודגש, והוא קרירות מסוימת, ריחוק מהמולת חיי היומיום. ביטוי מעט לא צפוי של הרעיון הוא הנטייה של אנשים הנעזרים בתרופה ההומיאופתית הזו להיות "סטודנטים נצחיים", שלא יורדים מהיכל השן של האוניברסיטה ומתערבבים בחיים אלא חשים בטוחים בין כתלי האוניברסיטה, מוסיפים עוד ועוד תארים לשמם. לא במקרה, השימוש ב-silica ההומיאופתית מהווה פעמים רבות פתרון למצבים אקוטיים הנובעים מחדירה של גוף זר, כגון שבר זכוכית, קוץ או עקיצה. אם לזקק את הנסיבות הללו ולחפש את המכנה המשותף במובן הסמלי, ברור שזוהי חוויה של חדירה של גוף זר הפוגע והסודק את הדימוי, את הקווארץ.
מחקר תוך-הומיאופתי (כלומר, ניסוי הבודק איזה אפקטים וסימפטומים מייצרים חומרים שהם בעלי איכויות פוטנציאליות כ"תרופות" הומאופתיות) נערך ב-1994 על-ידי הומיאופת הודי בולט, דר' רג'אן שנקרן, על טעם החיים, הידוע גם בתור קוקה קולה.
לפי עקרון הומיאופתי מרכזי, כאשר חומר ניתן בצורה מדוללת ולאחר שנוער, נחשפות בו איכויות נוספות ברבדים נפשיים ופיזיים כאחד (היזכרו לרגע בדוגמת הקווארץ). לכן, דר' שנקראן רצה לבדוק, כמקובל במחקר תוך-הומיאופתי שכזה, איזה סימפטומים, תופעות וחוויות מתגלות כאשר החומר ניתן בצורה זערורית ביותר. בניסוי הומיאופתי שכזה, נסיינים מתנדבים לבדוק על גופם ובנפשם איזה תופעות מתעוררות בעקבות לקיחת החומר בצורתו ההומיאופתית. זאת, בהתאם לעקרון היסוד של השיטה, כי מה שמייצר סימפטומים באדם הבריא מסוגל לסלקם מאדם הסובל מהם. הנסיינים קיבלו תרופה הומיאופתית המופקת מקולה, והחוויות החוזרות ונשנות עליהן דיווחו הנסיינים באופן בלתי-תלוי התעוררו, כמובן, בלי לדעת מהו חומר המוצא שקיבלו.
ההקבלה לדימוי הפרסומי של המשקה היתה מרתקת; הרבה תחושות של שעשוע קליל, מסחרר ושטחי. מחד, גם עלו חוויות של הצפה מנטלית ורגשית, של חוסר שקט הדומה לזריקת סטרואידים, לצורך לרוץ ולדבר ולעשות המון במקביל. הם תיארו גם פאניקה בסביבות אורבניות אינטנסיביות. ואיך כל זה קשור לענייננו? הנסיינים גם תיארו חלומות על הסתפחות למשפחת מלוכה שאינה אלא פסאדה, שממלאה תפקיד בצורה מלאכותית, טקסית, אנכרוניסטית. ממש סמל של תקופתנו.
חומר המוצא המשמש להפקת התרופה ההומיאופתית הקרויה Calcarea carbonica (סידן פחמתי) מצוי בחלק הפנימי המצפה את צדפת הפנינה. גם כאן מדובר באחת התרופות ההומיאופתיות הוותיקות והידועות המשמשת במגוון עצום של בעיות בריאות. באופן כללי, אפשר לסכם ולומר כי החוויה הפנימית היא של חוסר הגנה מפני הקשיים והאיומים המצויים בחוץ. לכן, מרבים לתאר את הטיפוס הזקוק לתרופה ההומיאופתית הזו כנסיך פגיע המבקש להסתגר בתוך הצדפה, הרחק מקשיי המציאות החיצונית.
בבסיסם, אלה אנשים נחושים, יסודיים ועיקשים, אך איטיים מעט. הפצע המרכזי עמו הם מסתובבים בעולם היא תחושה של מצוקה, חרדה וחוסר אונים לנוכח מציאות גסה, קשה וכואבת שאינם מורגלים בה. הם מבקשים להימנע מכאב, לשוב לטירה מגוננת, לצדפה מסוככת, שבה לא יחזו בסבל שהמציאות מזמנת, מפני שכאמור, הם מתפרקים למשמע כאב הזולת, ועלולים לחוות משברים נפשיים חמורים בהרבה אם איתרע מזלם באופן אישי.
בכל האמור ברצף המשתרע בין גאוותנות אריסטוקרטית לבין פשטות ארצית, אני רוצה לסכם בציטטה שמראה שהשתיים אינן דיאלקטיות אלא יכולות להתקיים באופנים נוספים, מתוך ערבוב או לחלופין מתוך ניקיון ודיוק. הציטוט שלהלן הוא מתוך הספר "ניצוצות – הארות, עצות ותובנות על פי משתנו של הראי"ה קוק" שראה אור לאחרונה בהוצאת ספרי חמד: "גאווה שלילית וגאווה 'חיובית': בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו, לגבי רגש הגאווה. איזהו הרגש הפסול, המעביר את האדם על דעתו, ואיזהו הרגש העדין, המרחיב דעתו של אדם ומזכיר לו את עולמו הרוחני, המלא יופי וטוב".
לאתר של רחל שבי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם