ראשי » סגנון » ניו אייג' » לא מחבק עצים

העבודה מסחררת

עשר דקות לפני שהטור הבא נכתב נפרד עידו רוזנטל מג'וב חביב. עכשיו הוא מסביר למה זה כאב, ואיך נזהרים מלמלא את הוואקום בעוד ועוד עשייה

עידו רוזנטל | 17/5/2011 10:15

תגיות: לא מחבק עצים, עידו רוזנטל, ניו-אייג', רוחניות, תודעה, הגות

בכל פעם שעוברת לידי משאית עם הקלישאה ''זאת זכות לתת שירות'' אני מעיף מבט אל הנהג ומחפש את הניצוץ המאושר בעיניו. אין כזה, או לפחות עוד לא מצאתי צילום: אי-פי

עשר דקות לפני שהתחלתי את הטור הזה שלחתי בדוא"ל את מכתב ההתפטרות שלי, מכתב שכתבתי עם מחנק בגרון. במשך שש שנים עבדתי בתור יועץ במשתלה. פעמיים בחודש היתה לי "שבת-משתלה", לא בשביל הכיס כמו בשביל הנשמה.

לכאורה, נשמע פשוט, כמעט טכני. לקוח מגיע למשתלה, מבקש הצעה לצמח. אני מתחקר קצת ומציע את האופציות המתאימות ביותר. אבל העבודה הזו, שבשנים האחרונות התחלתי לקרוא לה "תחביב שמקבלים בו גם דמי כיס", היתה מקום שנתן מענה להמון "צרכים" שלי ופשוט, עשה לי טוב.
קודם כל זה הצורך בירוק - לראות את הצמחים, את הפרחים, להריח, לגעת, לקחת הביתה ולגדל. בכל משמרת כמעט הייתי קונה לי איזה צמח לנסות בבית. לפעמים הייתי מתחנן שאיזה צמח בגינה שלי יתפגר כדי שאוכל כבר לנסות את הכוכב הירקרק הבא שלי ולפעמים פשוט לא הייתי מתאפק ושותל בשטחים ציבוריים צמודים לבית.

הצורך השני וחשוב לא פחות הוא אנשים, ואני לא מדבר רק על החברים לעבודה. העבודה במשתלה נתנה לי אפשרות לתת. כשחושבים על זה, בכל פעם שעוברת לידי איזו משאית עם הקלישאה הידועה

"זאת זכות לתת שירות" אני מעיף מבט אל הנהג ומחפש את הניצוץ המאושר בעיניו. אין כזה, או לפחות עוד לא מצאתי. אולי כי זה דבר שקורה רק כשאתה באמת אוהב את מה שאתה עושה ובעיקר זה קורה כשלא מכריחים אותך להסתובב עם סיסמאות שמהותן הבלתי משכנעת היא: "אני אוהב את העבודה המסריחה שלי".

איפה הייתי? אה כן, לתת. לתת מהידע שלי, לתת עם בדיחה טובה, לתת עם חיוך לא מזויף, לקלוט את הלקוחות עם חוש ההומור ולצחוק על כישורי הגינון שלי ושלהם. יש לקוחות שכיף לדבר איתם. אנשים, בני אדם, אוהבים ירוק, כמוני, אוהבים אנשים, אנשים טובים. יש לקוחות שחוזרים, שמודים מקרב לב על העזרה, על הסבלנות. על זה שלא ניסית לדחוף להם סחורה שהם לא צריכים.

לפעמים היו לקוחות מרוצים מאוד שיצאו בלי שתיל בודד מהמשתלה ומבחינתי גם זו הצלחה כי חסכתי להם כאב לב, עצבים וגם כסף. ואלה גם לקוחות שחוזרים. יש גם לקוחות חסרי סבלנות, מציקים, מעיקים וגם טיפשים. למדתי עם השנים לקחת אויר ולתת להם את מה שצריך, בסבלנות ובלי שהמועקה תידבק בי. חפיף וזה עובר.

אבל לא בשבילנו

אבל אני אחד שמנסה תמיד לקפוץ על לפחות ארבע חתונות במקביל וזה הרבה בגלל שאני פשוט יכול. מאז שהייתי סטודנט מחוק מרוב עמוס, אני מתכנן את הזמן שלי שעה אחרי שעה וממלא בהצלחה ימים ושבועות של עשייה בלי הפסקה. בשנה האחרונה, כשהתחלתי לבלות כל שבת שנייה עם הבת שלי, העסק נהיה יותר ויותר מסובך. בכל פעם שחשבתי על איזה טיול בסוף שבוע, איזו סדנה, או סתם לשבת בחצר ולהיות, התחלתי לחשוב איך זה מסתדר עם המשתלה ואיך אני מצליח לשלב או להחליף משמרת והעיקר והעיקר - לא לוותר כלל. וככה מגיע יום ראשון אחרי יום ראשון ואני מתחיל שבוע עבודה בתחושה של "הי, מי לקח את השבת שלי?".

ואז, ביום העצמאות, בעודי מפזז לי בהרי ירושלים ומקבל עוד הצעה לטיול שלא ברור לי איך אני דוחף אותו ביומן המלא עד אפס מקום שלי, שאלתי את עצמי – למה לעזאזל? לפני כמה שנים פיתחתי לי שיטה יעילה מאוד לקבלת החלטות – אם אני שלם עם החלטה מסוימת בשמונים אחוזים - אז אני מקבל אותה וזהו כי פשוט חבל על הזמן עד שאשכנע את עצמי בעשרים הנותרים (קיימת גם גרסת שבעים אחוזים לאמיצים). כיוון שלא מצאתי תשובה מספיק טובה ומספיק מהירה, החלטתי להתפטר וזה לקח לי בדיוק מאה מטר. ועכשיו כשהתפטרתי זה כואב. כי שינויים זה בדרך כלל כואב, כי שינוי ובמיוחד סוף, זה סוג של מוות קטן ואומרים שאחריו צריכה לבוא לידה מחדש.

אז אומרים. "אבל מה עם הצרכים שלי"?, ממשיך ומציק לי הקול הקטן בבטן... "מה יהיה עכשיו?". "ובכן", ראשי עונה לו, "את הצורך בירוק תמלא בטיולים, את הצורך בלתת אתה כבר ממלא גם פה וגם שם ועכשיו גם תענה על הצורך הדחוף לנוח". "תודה לך ראש. ומה עוד? אם זה היה מספיק הרי לא הייתי צריך את המשתלה". "לא יודע", עונה לי הראש. "קח את הזמן, זה יקרה לבד".

"זוכר שפתאום הבנת כמה חזק אצלך הצורך לעבוד עם הידיים? קנית מסור יקר ומגניב בעליל ומאז עשית איתו - מה?". "אהממ...קיפוד?". "נכון. יצא חמוד לאללה. ומה עם 7999 הרעיונות האחרים שהיו לך?" "ומה עם קמפינג ומדורה עם החברה? מה עם עוד כמה קילו של ריבת שסק? לראות סרט טוב, או סרט מטופש? מה עם לבנות שרפרף, שולחן, שעון, תיבת קינון לציפורים? מה עם לצייר, מה עם לרענן סוף סוף את המוזיקה באוטו? אולי לצאת לוויאפסנה, לסדנת הישרדות בטבע שמחכה כבר שנים?".

אולי עכשיו תענה על הצורך הדחוף לנוח? צילום: Ali , CC BY

אני יודע שעכשיו אני צריך לא להתפתות לקפוץ מיד על כל החתונות, לא למלא מיד את הוואקום בעוד ועוד עשייה אלא לעצור ולהקשיב. וזה חשוב חשוב להפריד בין מה שאני חייב לעשות למה שאני רוצה לעשות, משתוקק לעשות. מה שאני מרגיש עמוק בפנים שעושה לי טוב. אבל לפעמים הזמן עובר ואני עובד ולומד וכותב והולך לחוגים וסידורים והשבועות רצים ואני פשוט... שוכח.

אז זה נכון, אין מה להיות עצוב. נפתח חלון חדש, הזדמנות לבדוק מה נשתנה, איזה צרכים בלתי מסופקים יש, איזה מסופקים באופן חלקי או שטחי. זמן לתת לראש למצוא פתרון של "גם וגם" או פשוט לצעוד בשביל, והתשובה כבר תגיע אלי, או שאני אגיע אליה. לצעוד בשביל הנשמה.