והמסדר יעבור לאוטומט: רוחנו אקטואליה
במסגרת הרומנטיזציה של המלחמות כולנו הופכים ביום הזיכרון ליפי בלורית ותואר. וכשהעיניים דומעות אנחנו עוברים כמו חיילים טובים מיגון לשיגעון ומשיגעון לקרניבוריות חסרת שליטה. שחר שילוח מוציאה עשן
ביום שלישי בלילה הסתיים השבוע המכונה "משואה לתקומה" והתנדף לאוויר יחד עם עשן המנגלים. ערמות האשפה בפארקים של ארץ חמדת אבות לא יתנדפו כל כך מהר, או בעצם לא יתנדפו כלל, רק יוסתרו היטב במזבלה כלשהי כדי שיהיה מקום לחגיגות הזלילה העיוורת הבאות.
על עקרון דומה פועל התסריט של הרצף ערב יום הזיכרון-יום הזיכרון-ערב יום העצמאות-יום העצמאות.
אחרי ההכנה הטובה שמספק יום השואה כבר קל יותר להוציא את הלאומנות מהארון ולהסיר מעליה את האבק. כשמגיע ערב יום הזיכרון הציבור כבר מוכן ומזומן להתכרבל בחיקה החמים של הממלכתיות ולפעול בהתאם לכללי הטקס;
רצף ארוך ונוגה של שלמה ארצי, חווה אלברשטיין, יהודה פוליקר ואיזה ים תיכוני מזדמן לקישוט מזככים לנו את הנשמה דרך עור התוף. תפאורה שמורכבת מרקע שחור, פרחים לבנים, להבות כתומות ודגלי הלאום מודיעה לנו שזה הזמן להתנהג יפה ולמחוק את החיוכים מהפנים.
סיפורי הטוב למות בעד ארצנו משכיחים
אבל ביום הזיכרון, במסגרת הרומנטיזציה של המלחמות, כולם הופכים ליפי בלורית ותואר ולקדושים שנדמה שמילדות רק המתינו לרגע שבו יונחו על מגש הכסף.
אחרי ההכנה היסודית הזאת, כשהעיניים כבר עיוורות מרוב דמעות (כי שכול מעציב תמיד ולא משנה מהי סיבת המוות) והאוזניים חירשות מרוב צפירות, כבר אי אפשר לרואות את מצוקת הרופאים והחולים, את מועקת העובדים הסוציאליים ומטופליהם, את מערכת החינוך הנעשקת או את אזלת היד של המשטרה.
וכשלא רואים ולא שומעים, אפשר להתחיל לפעול על אוטומט.
פעילות על אוטומט היא ההפך הגמור ממה שמסורות רוחניות היו רוצות שנעשה. היא בדיוק ההפך מחקירה פנימית, התבוננות, מודעות ולמידה. אבל היא משרתת מצוין דתות ממוסדות ומשטרים מכל מיני סוגים.
ביומיים המבלבלים של יום הזיכרון ויום העצמאות שדבוק לאחוריו אנחנו הופכים לרובוטים מתוכנתים כאלה; יום ראשון, שמונה בערב. שריקת הפתיחה של אירועי יום הזיכרון מכניסה אותנו למוד ממלכתי וגורמת לנו להצטער על זה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה על גבעת התחמושת, על אילו קואורדינטות יושבת בינת ג'ביל ומה ההבדל בין פצמ"ר לפצ"ר.
כשהייתי ילדה אפילו חשתי רגשי אשם מסוימים על כך שבמשפחתי הענפה משני צדדיה (אצלנו אפילו האשכנזים הצליחו לחמוק מהשואה, תחמנים שכמותם), חוץ מעין אחת וברך אחת - ששייכות לשני אנשים שונים - לא איבדנו אף אחד בשדה הקרב.
רגע. אנחנו עדיין בשלב מספר 2. אחרי כ-24 שעות של ממלכתיות נוגה, קדושה מלאכותית והמון יאיר רוזנבלום, מגיע שלב מספר 2, שלב הציונות הברברית. אנחנו נדחקים לכיכרות כדי לשמוע בחינם פליטי ריאליטי שרים את עצמם לדעת, ומותירים אחרינו ערמות של זבל, פטישי פלסטיק בלתי מתכלים, דגלים מניילון וקצף שאפילו המדען הראשי לא יודע ממה הוא עשוי.
האם זה כיף? אולי כן, אולי לא, מה זה משנה? זה מה שצריך לעשות. בכל מקרה, האומה חדורת העזוז נזהרת לא להתעייף יותר מדי כדי שיישאר כוח לשלב מספר 3, שלב חגיגות הקורבן בגרסתן הציונית. כאות תודה לדור תש"ח שנלחם בדם ויזע על פיסת האדמה הקטנה שלנו, אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לזהם אותה.
אז מה אם אין ברחבי המדינה שום פיסת דשא שאינה אפופה בעשן, במנגלים צפופים ובמוזיקה צווחנית שלא בא לנו לשמוע? אז מה אם אלפי בעלי חיים ויתרו על החיים בשביל להפוך למשהו שמשחילים על שיפוד? ביום העצמאות אנחנו מצווים לנפנף – גם עשן וגם את טיפת המחשבה החופשית שעוד נותרה לנו.
אנחנו עוברים מיגון לשיגעון ומשיגעון לקרניבוריות חסרת שליטה על פי פקודה כמו חיילים טובים. השנה היה חשש שהעניינים יסתבכו: תארו לעצמכם מה היה קורה אילו ביום ראשון בערב, ברגעים שבהם אנחנו אמורים להיות רציניים ועצובים, מכבי היתה מנצחת את פנתינאיקוס.
האם על פי חוקי הממלכתיות היה מותר או אסור להניף צעיפים צהובים (נא לא להתבלבל עם הסרטים של גלעד שליט), לצפור ולצווח שהו הא מה קרה היוונים אכלו אותה, או שהיינו צריכים להתאפק ולשמוח באופן ספונטני פחות רק אחרי ששלב 2 התחיל רשמית?
השנה נראו יותר ויותר בקיעים במסכה הממלכתית. בעיתונים, בבלוגים ועל גבי סטטוסים בפייסבוק התפרסמו עוד ועוד אמירות על כך שנמאס כבר מהרומנטיזציה של המלחמות ומהמיליטריזציה של התרבות הישראלית, שעדיף לחיות בעד ארצנו, שאם הכסף שקונים בו מטוסי קרב היה מועבר למטרות אזרחיות אולי היו נחסכים כאן גם חיי אדם וגם סבל וכו'. רוב האמירות האלה שייכות לבנים ולבנות למשפחות שכולות.
לסדקים הבולטים ביותר בחומת הממלכתיות האטומה והאוטומטית, הצבועה והמדכאת, אחראים השנה שבואל סחיווסחורדר ויואל שליט. סחיווסחורדר איבד שני הורים ושלושה אחים בפיגוע לפני כעשר שנים. מאז, הוא מספר, הוא ואחיו שנותרו בחיים נתונים למסכת של סחבת מול המוסד לביטוח הלאומי ונאלצים להיאבק על קצבאות היתומים שלהם, שרק לאחרונה קוצצו בחצי.
"ברגע שראיתי את האישה הזו מעזה לעלות לבמה לא יכולתי לשתוק", אמר שבואל מאוחר יותר. "המדינה שלחה לנו הזמנה רשמית ויפה לטקס האזכרה של נפגעי הטרור. פעם בשנה קוראים לנו למקום שבו כאילו נותנים כבוד להורים שלנו ורוצים להראות איך מלטפים אותנו. לא יכולתי לשאת את זה כי אני חי את הצביעות הזו כל השנה".
וכאילו במעין תיאום שאינו מקרי, כמה שעות מאוחר יותר התפרצו יואל שליט, אחיו של השבוי גלעד, וזוגתו יערה וינקלר לטקס הדלקת המשואות והפריעו לקתרזיס של הקתרזיס. בשלט שהחזיק יואל נכתב, "אבא שלי אח שכול - אני לא רוצה להיות גם", והשניים יחד צעקו שגלעד עדיין חי. אחרי חמש שנים בשבי הבינה משפחת שליט שמשחק לפי כללי הממלכתיות לא עובד בארץ הזאת. "מהמדינה הזאת נשארו רק מילים", אמרה וינקלר. מילים וטייסים אוטומטיים למכביר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם