רוחניות בתרי זוזי: משעבוד חומרי לחירות רוחנית
האגו הרוחני הוא טרוריסט לא קטן מהאגו החומרני. אנחנו מנסים לברוח מהרודנות של החברה אל גן עדן שיביא לנו שקט. אבל הבריחה היא גם כלוב, מסוג אחר. רן ובר מציג לרוח'ני בן ה-25 את גרסת נחמן לחג החירות
"תגיד, אתה רציני? זה חג החירות? כל כך הרבה חוקים והלכות לסדר שלך וזה נקרא רוחניות? תגיד, לא נמאס לך מהמצות האלה? שמעת על נאן? יש אחלה נאן עם שום".
הוא חייך את החיוך השובבי שלו. בן 25, שיער ארוך, חזר מהטיול כולו בוער מחוויות והתנסויות. אני מת עליו.
"מה דעתך?", שאלתי.
"דעתי?", שאל בהפתעה. "מה זה משנה? אני במילא לא בדברים האלה". היה לו מבט מודאג ולחוץ.
"אתה מבין בחיים, מה זה חירות – חופש בלי מגבלות או בחירה עמוקה יותר בתהליך שלך?".
הוא שוב חייך.
"כל אדם שהיה אי פעם במשקל עודף יודע שבדיאטה צמצום שווה שמחה. חירות עבור אדם שמן היא לא קציצת המבורגר נוספת אלא ירידה במידה אחת במכנסיים, ירידה שמאפשרת לו או לה להיכנס לחנות ולבקש, הפעם בלי בושה, את המידה המתאימה.
"חירות היא לא הגשמת התאוות, חירות היא מצב שבו האדם מרגיש טוב יותר, קרוב יותר למטרה שלו, מחובר יותר לעצמו. מצב שבו האדם מרגיש מוגשם יותר. בניגוד לנהנתנות ללא
"הדבר המגביל ביותר הוא לא התנאים החיצוניים אלא התחושה שלנו לגביהם. כאשר אנחנו מרגישים שאין לנו חופש בחירה, כאשר אנחנו מרגישים שאנו כפופים למערכת חיצונית שרירותית שלא "רואה אותנו" ולא מאפשרת לנו לבחור את הבחירות שלנו - אנחנו מרגישים בשבי, בצמצום, בתוך מיצר. זו היא מציאות של מצרים בנפש. מיצרי הנפש שבהם אנחנו מרגישים נטולי בחירה, הרצון שלנו מתכווץ ואנחנו מקבלים השקפת עולם של עבד.
"הרבה פעמים דווקא אותו אדם שמבחינה חיצונית נראה משוחרר ופתוח, בתוך תוכו מרגיש כבול וסגור. אפשר לראות מישהו שמבחינה חיצונית נראה טוב, מצליח, בעל משרה מכובדת או תואר נכסף והוא פשוט משועבד לתנאים החיצוניים המקיפים אותו. הוא חייב לנהוג בצורה מסוימת, לבחור בחירות מסוימות. אפילו אם מהצד נראה שהוא חופשי לגמרי, לעיתים הוא סגור בכלוב זהב שלא מאפשר לו תזוזה מינימלית".
"טוב, זה לא קשור אלי", הוא פסק. "פה מדובר על אדם שטחי וחיצוני, צפוני שעובד בפלאפון וחושב שהוא מנכ"ל נסד"ק. אני רוחני, אני חופשי ומשוחרר באמת. אני לא בהגבלות".
"אה, לא?", שאלתי בהתרסה, "תגיד, לכמה מהחברים שלך יש שיער ארוך?".
הוא לא ענה.
"אמרת שאתה בקטע של מדיטציה, לא?".
"כן", חייך בסיפוק. "אמרתי לך מזמן, זה הקטע הכי חזק. זו הדרך שלי. עשיתי מסע שלם והחלטתי שמדיטציה זאת הדרך. תאמין לי – עזוב את הכרפס והמרור", הוא הרים סלרי מהשולחן "זה פסה". הוא עשה תנועות שהוא מנסה לעשן מהסלרי. לא עבד לו.
"תגיד, כמה זמן אתה משקיע בזה בשבוע אם אין לך זמן?", חייכתי.
הוא הסתכל עלי במבט זועם. "וזה ייתן לי זמן?", שאל והרים שוב את הסלרי.
"עזוב את הסלרי. זה רק סמל למשהו אחר. אני מדבר אתך על מחויבות לדרך שלך".
"טוב. תמשיך", אמר בנימה מפויסת.
"האגו הרוחני הוא טרוריסט לא קטן מהאגו החומרני. הרבה פעמים המחפש הרוחני נתקע במהלך חיצוני שאותו הוא צריך לשבור כדי להעמיק ולמצוא רבדים עמוקים ואמיתיים יותר. הסביבה החיצונית בכל חברה ובכל תת-תרבות יכולה להכתיב בחירות מסוימות. רק שבתוך כלוב הזהב אנחנו לא יכולים לראות את התקיעות שלנו. אנחנו רגילים לכלוב.
"אחת האשליות היא שאנחנו מחפשים חופש מוחלט. אנחנו מנסים לברוח מהרודנות של החברה שאופפת אותנו אל גן עדן פנימי או חיצוני שיביא לנו רווחה ושקט מהלחץ. אבל הבריחה היא גם כלוב, מסוג אחר. בעבודה רוחנית פנימית אמיתית לא מחליפים את הכלוב החומרי בחופש ללא מגבלות. חופש ללא מגבלות לא מאפשר לנו בחירה, לא מאפשר לנו גדילה, לא מאפשר לנו בניה. בתור נשמה בתוך גוף אנחנו צריכים לעבור דרך המגבלה, דרך המיצר.
"יציאת מצרים היא יציאה משעבוד חומרי לחירות רוחנית. חירות רוחנית פירושה ביטול. ביטול האני מושג על ידי התבטלות למשהו. התבטלות למשמעות גבוהה יותר מהצרכים המידיים החומריים שלי. קבלת עול היא השחרור האמיתי. אבל אנחנו כל כך מפחדים מהמילה עול, מהמילה אחריות או מחויבות שאנחנו ישר בורחים מזה".
"שרית בקטע הזה של מחויבות. היא רוצה להתחתן", אמר והסתכל על הקיר.
"ואתה?".
הוא כיבה את הסיגריה שלו בעצבנות. "מפחד. מפחד שזה ייקח לי את כל החיים. שזה יסגור לי את כל החופש. הקטע הזה של החתונה. לסגור לעצמי את כל הכיוונים. זה תיק אמיתי. פשוט עול כמו שאתה אומר".
"תאמין לי, מניסיון", אמרתי. "ברגע שהתחתנתי התחלתי להבין מה זה קשר. האמת היא שלקח עוד איזה חמש-שש שנים עד שבאמת התחלתי להבין, וזה רק הולך ומעמיק. רק הולך ומשתפר".
"וואלה?", שאל בחוסר אמונה.
"וואלה", חייכתי.
פעם שמעתי מישהו שהסביר מהו "עול". אנחנו מפרשים את המילה עול בתור משהו קשה ומכביד, אבל "עול" הוא מתקן מתכת ששמים על שוורים כדי לחלק את המשקל באופן שווה על גבם, כך יהיה להם קל יותר. זאת אומרת, העול הוא לא תוספת של קושי אלא הוא כלי שעוזר לנו לחלק את הקושי היומיומי, את הקשיים שבכל מקרה פוגשים אותנו בדרכנו הרוחנית.
חז"ל אומרים שמי שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, פורקים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. זאת אומרת שמי שמוכן להתחייב לרוחניות, מי שמקבל על עצמו עבודה רוחנית אמיתית ועמוקה – מסירים מעליו את העול החיצוני.
זה עניין של מחויבות פנימית. של מסירות נפש לדרך שלך, של מסירות נפש לאמת. יש באדם רבדים שונים וחלקם נראים סותרים על פני השטח. העול וההתחייבות שוברים דפוסים פנימיים ומאפשרים לאדם לעשות את מה שהוא באמת רוצה – להתקרב לעצמו, לקדש את עצמו, להתחבר למה שבאמת חשוב לו.
"אני לא צריך מחויבות. אני יצאתי מהקטע הזה. אני חופשי ומשוחרר אחי. אני כבר בחופש", קרץ לי והתחיל לגלגל עוד סיגריה.
"אתה בחופש מ.. אבל לא בחופש ל...".
"סליחה?", שאל.
"אתה מרגיש בחופש מכל המגבלות שאתה חושב שהחיים הגבילו אותך, אבל אין לזה תכלית, אין לזה מטרה, אין לזה משמעות. אני לא אומר שאתה שטחי או חסר משמעות. להיפך. אני רק אומר שכשאתה פורק את עול המלכות, את עול דרך הארץ, אתה צריך למצוא בתוכך את העול הפנימי שיביא אותך לאן שאתה באמת רוצה להגיע. זה החופש ל...".
"יציאת מצרים מצוינת כל יום לפחות פעמיים בקריאת שמע. לאחר קבלת האחדות המוחלטת והאינסופית של מציאות השם יתברך בתוך הבריאה ומחוץ למערכת הבריאה, מופיעה הזכרה של יציאת מצרים.
"ממש בסוף קריאת שמע כתוב 'אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים. אני ה' אלוקיכם. אמת'. בתורה כתוב במפורש שהשם הוציא אותנו ממצרים למטרה מסוימת – להיות לכם לאלוקים. זה לא סתם שחרור משעבוד מצרים. זה שחרור כדי להיכנס למחויבות עמוקה יותר לתהליך הפנימי שלנו".
הוא כיבה את הסיגריה. "אני אחשוב על זה. חייב לרוץ", אמר ועצר רגע לפני הדלת, הסתכל עלי והוסיף, "חומר חזק. תודה. חג שמח!".
"שנזכה לחרות אמיתית".
לאתר של רן – התחלות חדשות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם