פעם, חשבתי שחירות, היא היכולת שלי לעשות מה שאני רוצה, מה שבא לי, לבחור רק את הדברים שנעימים לי, לא להיות קשורה בקשרי עבותות לשום דבר שיגרום לי לעשות משהו 'נגד רצוני'.
עברו שנים, עברתי דרכים סלולות וטרשיות, והבנתי משהו.
שבכדי ללמוד דרכו של חופש, עלי להיות מסוגלת להרכין ראש בפני החיים. ואומר, למלא את ההתחיבויות שלי ולא להתנער כשכל מיני דברים לא נעימים מתבקשים ממני.
איך זה יכול אולי לקרב חופש אמיתי ?
ראשית, כי יש קבלה של הדברים ולא התנערות מהם. ולהרגשתי, יש משהו 'זחוח' במשפט: ''לא בא לי..''
שנית, כי זהו תהליך שבו יש גדילה אמיתית בתוך החיים עצמם. לא נוסעים למקומות רחוקים, לא עושים דברים קיצוניים, שם להבנתי, החופש הוא מדומה. כי קל לעזוב הכל, לנסוע להסתובב בעולם ולהרגיש 'חופשי'.
אלא מוצאים את החופש בתוך היום יום, בתוך המסגרת, בתוך היחסים עם הסביבה, ומשם צומחת החירות האמיתית והחופש להיות אתה עצמך.
דרוש אומץ לשם כך. נדרשת התמודדות אמיצה ועקבית לשאול את עצמך מי אתה, מהם שורשיך, מהי דרכך כאדם, כיהודי - ואיך אתה מוכן לכבד את זהותך כדי להישאר חופשי כפי שנולדת - חופשי להיות יהודי.