ויהי אור ואהבה: מי נשמה שלי?
מהו הגוף ומהי הנשמה? ואיך מאירים את האור במקומות האפלים ביותר? רן ובר עושה סדר פנימי חדש
מי אני זה מה אני מאמין שהוא ה"אני" שלי. זה מתחיל מהרבדים החיצוניים ביותר – האם אני הגוף? בהזדהות הבסיסית ביותר - אני הגוף, אני המחשבות, אני התשוקות, אני סך כל מה שבניתי ועברתי בחיים האלה. אני המשרה שלי, אני הלימודים שלי ואני התפקידים שלי – אמא, אבא, או קצין בצבא.
האם יש משהו עמוק יותר? האם יש רובד עמוק יותר מההזדהות עם הגוף וההישגים שלו? לפי היהדות ישנם עומקים על גבי עומקים להוויית "האני". זה מתחיל מהגוף החיצוני ואז עובר לרבדים רוחניים: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.
מהו הגוף ומהי הנשמה? האם הגוף זה רק הגוף הפיזי? לפי פנימיות התורה כל רובד נמוך יותר נקרא גוף (כלי) וכל רובד גבוה יותר נקרא נשמה (אור) או נפש יחסית לגוף – יחסית לדרגה הנמוכה יותר. זאת אומרת, שהנפש היא נפש יחסית לגוף הפיזי, אבל היא גוף או לבוש של הרוח הגבוהה ממנה.
על ידי זה שאני מציב לעצמי את השאלה 'מי אתה באמת?' אני יכול לחדור לרבדים עמוקים יותר ויותר. במהלך העבודה הפנימית אני מגלה רבדים רבים בעצמי – חלקם רבדים רוחניים גבוהים וחלקם נמוכים.
האם העובדה שיש גילוי שהוא נמוך יותר או גשמי יותר הופך אותו ללא חשוב, בזוי או לא רצוי? האם צריך להשמיד חס ושלום את הגוף כדי ליקר את הנשמה? לפי החסידות התשובה היא שלא. ביטול אין כוונתו
כל נקודה פנימית היא שער להעמקה. כל פעם שדופקים בשער ושואלים 'מי אתה באמת?' אפשר לעלות לנקודה הגבוהה יותר. עד שיגיע לנקודה העמוקה והגבוהה ביותר, "וכן בכל פעם ילך מדרגא לדרגא וממעלה למעלה, עד שיבוא בראשית נקודת הבריאה, שהוא תחלת האצילות". (תורה כ"ב)
העבודה בכללה היא לעלות ולחבר ולרדת ולהאיר את האור במקומות האפלים. מצד אחד להכליל ולבטל את הבחינות הנמוכות לבחינות העליונות, ומהצד השני לא לנסות לברוח מהבחינות הנמוכות או להתעלם מהן אלא להאיר דווקא שם את האור הרוחני, את אור האחדות.
אחת התפיסות הרוחניות המושרשות במזרח או אצל מחפשים רוחניים ששהו במזרח היא שהאני הוא רע. האני, או ה"אגו" בשמו הרוחניקי הנפוץ, הוא רע ומפריע. יש גם כאלה שאומרים שהגוף הוא רע. מכיוון שהגוף מחובר לעולם הגשמי העכור, מכיוון שלגוף יש משיכה לעולם – יש מי שסבור שהגוף הוא רע ולכן צריך "להלחם" בו.
לפי החסידות, במקום להילחם בגוף אפשר להלחים אותו! לחבר אותו, לדבק אותו לנשמה במקום לנסות להלחם ול"השמיד אותו". אותו דבר לגבי האגו ותחושת הנפרדות. אין במה להלחם – רק צריך להאיר באור האחדות.
אם כן, האם אני צריך להתעלם מהגוף? האם אני צריך "להיפטר" מהנפש? להפך! מסביר רבי נחמן בתורה כ"ב: "וצריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע מזאת ההשגה, בבחינת (ישעיהו נ"ח): "ומבשרך לא תתעלם" 'מבשרך' דיקא, שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, הינו בשר גופך, כי צריכין לרחם מאוד על הגוף לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת".
אם אני תופס את האני שלי כ"עצמאי בשטח" ונפרד מכל המציאות. אם אני בתפיסה של כוחי ועוצם ידי – שאני עושה הכל ושהחלק הזה של ההוויה שלי הוא השליט – אני באמת מגדיל את הנפרדות בעולם ולא מביא לאחדות פנימית או חיצונית.
זאת בחינה שבה הגוף נמצא במצב של עזות – מעיז פנים. אפשר לדמיין ילד קטן שלא מקבל חום ואהבה והוא מתנהג בקשיחות ומנסה להראות לכולם שהוא אחראי על הכל ושהוא הכי חזק. מה הוא בעצם צריך? הוא צריך אהבה, הוא צריך אור רוחני ואז יוכל להיכנע לטוב ולאהבה.
ממשיך רבי נחמן בתורה כ"ב: "אבל כשיש להגוף עזות מבחינת "והכלבים עזי נפש", אין הנשמה יכולה לסמך עצמה ולהתקרב אל הגוף להודיע לו מההשגות שלה, כי תוכל ללכד בתקף ועזות הגוף, מה שהגוף עז וחזק בהתאוות. וצריך לזה עזות דקדשה.. שעל ידי - זה משבר עזות הגוף. כי 'אנחה שוברת גופו של אדם' (ברכות נ"ח:), וכשמשבר עזות ותקיפות הגוף, על ידי זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה אל הגוף, כי לא תהיה נלכדת שם".
אם אני שובר את עזות הגוף – לטובתו ולטובת הנשמה, הנשמה תוכל להאיר בו. העזות של הגוף היא כאמור הבנה מוטעית שאנחנו חיים בה. הבנה של אני צריך לשלוט במציאות במקום לתת לנקודה העמוקה ביותר גילוי.
אבל רבי נחמן מסביר שלא מדובר פה על שבירה על ידי כוח אלא שבירה על ידי הרפיה, על ידי רחמים, על ידי אנחה. את העזות והתקיפות הפנימיים משברים על ידי הרפיה ואהבה.
ואיך הגוף מתבטל אל הנשמה, איך הגוף חוזר למקומו הטבעי בסדר הבריאה, איך יוצאים מהעזות הזאת של כוחי ועוצם ידי? "על ידי שמשמש הגוף להנשמה בעשיית מצוות מעשיות, נעשה הגוף בחינת בשר להנשמה". (שם)
מהו הביטול של הגוף? הביטול הוא היפוך הטבע שלו מטבע חומרי בעל רצונות חומריים לקבלת הרצונות, הארת הרצון מהנשמה הקדושה: "והאדם נברא כדי שיבטל הגוף לגבי הנשמה והעבד לגבי הבן. וצריך לבטל הגוף כל כך עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש שיתהפך מגוף לנפש מעבד לבן" (ליקוטי הלכות או"ח - הלכות ברכת השחר הלכה ג)
אם כן – מהו האני האמיתי של האדם? מהי הנקודה הפנימית? "וזה בחינת (תהלים ק"ב): מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. עצמי היא הנשמה, שהיא עצם האדם, כי עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם אני, הוא הנשמה, שהיא עצם הקיים לעד... ועל - ידי קול אנחה.. נשבר עזות גופו, ואז מתקרבת ומתדבקת העצם להבשר, הינו הנשמה להגוף..". (שם)
אם אני מבין שישנם חלקים שונים ומאיר את אור האחדות שבתוכי – אני יכול לאחד את החלקים. אם אני מבין שהגוף הוא כבשר יחסית לעצם, לנקודה העצמית, לנקודה הפנימית, לנקודה האינסופית שהיא הנשמה הקדושה – אני יכול להתחיל לעשות סדר פנימי. כל זאת, מבלי להתעלם מהגוף! מבלי לנסות לבטל אותו או את הנפש.
כאשר אני מקבל את העובדה שיש בי חלקים שונים ואני לא מתעלם מאף אחד מהם אני יכול להתחיל לזכות לסדר פנימי חדש. סדר המכוון לפי האמת. לגוף יש את החשיבות שלו ולנשמה את החשיבות שלה, אבל אם הנשמה תשרת את מטרות הגוף אני אפול למקומות מאוד נמוכים ואם הגוף יסכים לשרת את מטרות הנשמה – אני יכול להתעלות.
והאדם יכול להתעלות מנקודה פנימית אחת לנקודה פנימית עוד יותר, עד לדביקות והיכללות בביטול גמור – "וכשזוכה להיכלל באין סוף, אזי תורתו הוא תורת ה' ממש ותפלתו הוא תפלת ה' ממש ... ומחמת שזאת הבחינה היא בחינת אין.. מי שיזכה לזה ..הוא בבחינת אין, דהינו שהוא ענו באמת ומבטל עצמו לגמרי בתכלית הביטול כאלו אינו בעולם, עד שנכלל באין - סוף, ששם הוא בחינת תפלת ה' כנ"ל".
לסרטון וידאו בנושא
שיעורים עם רן ובר מתקיימים בימי ג' שלישי במכמורת ובימי ה' בתל אביב. למידע: 0509766811 ranweber@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם