שלושים זה משהו: להתראות הייטק, שלום חיים
הבנתי שאם אני רוצה לחיות את שארית חיי מבלי להתייסר בשאלה 'מה היה קורה אילו' - אני אצטרך להתפטר. אין ברירה, הדודה הפולנייה תצטרך לצאת לחופשה. לי קאלו הולכת עד הסוף, פרק 2
תקציר החיים שלי עד כה: חייתי, למדתי, עבדתי ונשמתי מתוך ברירת מחדל, עד שלכבוד יום הולדת שלושים הגוף שלי נזכר לצמח נשמה, וזו הודיעה לי שמה שאני בעצם רוצה לעשות זה לכתוב.
אז בגיל שלושים נזכרתי לגלות שמה שאני בעצם רוצה לעשות בחיים זה לכתוב. בהתחלה המסקנות לא היו כאלו דרמטיות; "רוצה לכתוב? אז תכתבי!", צקצקה בלשונה הדודה הפולנייה שחיה בראש שלי. צודקת! מה זו צריכה להיות ההתפנקות הזו? ומי שרוצה לסרוג, עוזב הכל ועובר לגור בלפלנד? לא! צריך לדעת להתגמש, לעשות דברים במקביל.
אני אישה - זה
אז התחלתי לנצל סופ"שים ושעות נדירות בהן לא משדרים "חברים" בטלוויזיה כדי לכתוב. היה לי רעיון לספר, דמות ראשית (אני? מה פתאום!), והבזקים של עשרות סצנות ונקודות מפנה בעלילה. אבל... זה לא עבד. אחרי שבוע עבודה במשרד, הסופ"ש היה קצר ומפתה מידי מכדי לשבת לכתוב. כנראה שמשהו בדנ"א הנשי שלי יצא דפוק, כי אצלי לא עובד הקטע הזה של לעשות דברים במקביל.
הבנתי שאם אני באמת מחויבת למסע החיפוש העצמי הזה, אם אני רוצה לחיות את שארית חיי מבלי להתייסר בשאלה "מה היה קורה אילו" - אני אצטרך ללכת עד הסוף. קרי, להתפטר. אין ברירה, הדודה הפולנייה תצטרך לצאת לחופשה. "זה אפילו לא כזה צעד גדול ואימתני כמו שזה נראה", ניסיתי להרגיע אותה בכל פעם שחזרה להציק לי. "זה רק זמני, רק ספר אחד. כמה חודשים של כתיבה יספקו את כל הצרכים הרוחניים שלי, ואז אחזור להייטק. אני רק רוצה לנסות".
ההבטחה שזה רק עניין של כמה חודשים המשיכה להדהד בראשי, אך דחקתי אותה אל אחת הפינות המאובקות, בהן אחסנתי הבטחות אחרות כמו "אני ארשם לג'יי-דייט ממש אוטוטו", או "אני אתחיל לחסוך לדירה אחרי חשבון הוויזה הבא".
במקום זאת, הרשיתי לעצמי להתפנק בלדמיין כמה יפים ומתוקים החיים שלי יהיו ברגע שאתפטר; הו, הם יהיו כל כך מתוקים! אני אצא כל יום לכתוב בבית קפה אחר (זה הצליח לג'יי.קיי. רולינג), וכל פעם בשמלה אחרת מהאוסף שלי, מאחר ויהיה לי את כל הזמן שבעולם כדי להוריד שערות יותר מפעם אחת בעונה.
ואני אצא להליכות מאומצות אך רוחניות, ואחזור להיות מהממת כמו בימים שאחרי מחלת הנשיקה. ואני לא אצטרך יותר לאכול אוכל קפיטריה מגעיל בצהריים, או לשבת כל היום מתחת לפלורסנט כחלחל עם חבורת גברים שמריצים בדיחות סקסיסטיות.
ואני אוכל להעביר את ה-PMS שלי מכורבלת במיטה. ולא יהיה לי דד ליין, ו... רגע! אבל לא יהיה לי דד ליין! אני לא יודעת לתפקד בלי דד ליין. ולא יהיה לי למה לקום בבוקר, ולא תהיה לי משכורת, או אנשים לדבר איתם, או בוס שיכריח אותי לעבוד, ולא יהיה לי דד ליין, ו....
"די! תפסיקי להיות חננה!", גערתי בעצמי. "את תהיי בסדר גמור! אנשים הרי מפנטזים על חיים ללא מסגרת. הרשי לעצמך סוף סוף לשבור קצת את הכלים. היי כמו סקרלט אוהרה, העומדת אל מול אי הוודאות עם גזר רקוב בידה, אך עדיין אוזרת אומץ כדי לקרוא תיגר על הקיום עצמו, בפרץ של כוח ואופטימיות: אחרי הכל, מחר הוא יום חדש!".
אז הגענו להחלטה! המטרה – לכתוב ספר. האמצעי – להתפטר! נשמע פשוט, נכון? טעות! זה פשוט בערך כמו לצנוח בלי מצנח או לקפוץ מהגג – גם אם החלטת שאת רוצה לקפוץ, תמיד יהיה מישהו שינסה לעצור אותך, מתוך מחשבה שהוא מציל אותך מעצמך.
דווקא את המהמורה הראשונה צלחתי בקלות יחסית. אף על פי שביום בו הפכתי לשכירה הגשמתי את חלומם הרטוב של הוריי העצמאיים, הסתבר שכל עוד שאני הולכת לשלם על כמויות הקפה האדירות שאני צורכת בעצמי, אני מוזמנת מבחינתם לעשות מה שאני רוצה. מצד שני, יכול להיות שזה היה הפרוזאק שדיבר מגרונם.
השלב היותר קשה נתגלה להיות דווקא מצד חבריי לנשק, אחיי להנדסה, אנשי ההייטק. התגובות נעו בין מבטים מעריצים למבטים שאמרו "נפלת על השכל?":
"אבל יש משבר כלכלי עכשיו" (אז אני בסך הכל מקדימה תרופה למכה - אני מתפטרת לפני שיפטרו אותי).
"איזה כיף לך! איזה אומץ!" (כשמציגים את זה ככה, זה נשמע פתאום ממש מפחיד).
"ואם לא תמצאי עבודה אחר כך? ממה תחיי?" (ואם מחר ידרוס אותי אוטובוס?).
"יו, תשבי כל היום בחוף הים!" (זה רעיון גרוע! לפטופ וחול לא הולכים ביחד).
"את יודעת כמה אנשים רוצים להיות סופרים? יש כמוך מיליונים!" (תודה, גם אני אוהבת אותך).
"אולי תסעי לכתוב בחו"ל!" (הלו! אני מתפטרת! מה חו"ל?! אין כסף לחו"ל. אני לא מתפטרת כדי לטייל! גם כתיבה היא עבודה!).
"עזבי שטויות! אי אפשר להתפרנס מזה!" (נו, למה להטריח את עצמנו בפרטים הקטנים?).
"ומה עם לקנות בית? ומה עם ילדים?" (מה איתם?).
"על מה מתערבים שבעוד חודשיים מהיום את מתעוררת כל יום באחת בצהריים ולא יוצאת מהפיג'מה שלך?" (על כלום. ברור שזה הולך לקרות).
"זה לא כזה ביג דיל", ניסיתי להקטין את הדרמה. "אני בסך הכל לוקחת קצת חופש כדי להגשים חלום ולכתוב ספר. אחר כך אני בטח אקבור אותו במגירה, ואחזור להיות אחת משלכם".
"אולי בכל זאת תנסי למצוא לך חצי משרה", הציעה אמי, שכנראה שכחה באותו יום לקחת כדור.
אז ניסיתי. התקשרתי לחברת השמה בהייטק, שם הובטח לי שאין כזו חיה "חצי משרה" בהייטק. מאוחר יותר הם התקשרו לומר שבאופן מפתיע יש מקום אחד שכן מחפש עובד לחצי משרה, אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע:
"הם רוצים לדעת למה את רוצה חצי משרה לחצי שנה", הסביר הקול מעבר לקו.
"תגידי להם שאני בחופשה מסיבות אישיות, לצורך עבודה על פרויקט אישי".
"איזה מן פרויקט?".
"משהו שלא קשור לתחום".
"אבל זה לא יספיק להם. הם רוצים לדעת למה! איזה פרויקט!".
"אבל זה אישי!".
"אבל הם רוצים לדעת!".
"למה? מה זה עניינם?", סירבתי להיכנע למתקפת האח הגדול הזו.
"כי הם מפחדים שתבואי לחצי שנה ואז תעזבי. יש להם ניסיון עם כל האנשים האלה שפתאום נעשים רוחניים, ומחליטים לעזוב ולהיהפך למדריכי שיאצו או משהו כזה".
הבנתי - הם מפחדים מכל האנשים שמצמיחים נשמה. התובנה הזו גרמה לי להתקף חרדה קטן - יכול להיות שאני מכניסה את עצמי מעתה ועד עולם לרשימה השחורה של ההייטק הישראלי, תחת הכותרת "מהנדסת עם נטיות למדעי הרוח, הלכה לחפש את עצמה, נא לא לתת לה להיכנס בחזרה!"?
אבל כך או כך, זה כבר היה מאוחר מידי לחששות. הייתי כבר נחושה בדעתי – ידעתי שאני חייבת לעשות לפחות דבר אחד בחיים האלה שאני מלאת תשוקה לגביו, בין אם זה יצליח או ייכשל, יהא המחיר אשר יהא. כי אחרת, בינינו, מה שווה כל הטרחה הזו של לחיות?
אחרי שבועות של לבטים, וחיזוקים עצמיים, והתחרטויות, ושוב חיזוקים, הבאתי את עצמי להיכנס לחדר של הבוס שלי ולהתפטר. זהו – אין דרך חזרה. עשיתי את הצעד הראשון והמפחיד מכל לעבר הגשמת החלום, לעבר הגשמת העצמי. ועכשיו – עכשיו נותרה לי רק כל שאר הדרך.
המשך יבוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם